"את צריכה מישהו שיכיל אותך. לא בן 18, לא עולל, מישהו שישאל שאלות וכשיתקבלו תשובות, הן לא יהוו נטל עבורו, אלא עוד סיבה לאהוב"

זה מה שהוא אמר לי, כמעין הערת אגב על מערכת היחסים שלי. 

"אבל גם אני בת 18. אולי הוא לא תמיד מכיל אותי, אבל הוא תמיד גורם לי לאהוב אותו"

האם זה לא מספיק? כי התחושה שלי היא שזה יותר ממה שמגיע לי בחיים האלה, וזה מרגיש כל כך סוריאליסטי וכל כך גדול ממני שלמי אכפת אם אני לא יכולה לספר לו על המועקות הכי כבדות שלי? 

אני אלמד הנדסה ואתמחה בניתוחים לפרוסקופיים ואעשה דוקטורט בפילוסופיה ואהיה פרופסור למדעי המדינה ועדיין תמיד אהיה (דיפ דאון אין מיי הארט) רקדנית."עם כוראוגרפיה לא קונים במכולת" (מסתבר שעם מרמור דווקא כן). 

הרי לכם, הדוגמא האידאלית לכניעה למוסכמויות חברתיות. 

בכל אופן, זה לא כל כך נורא. מי היה מאמין שאני אלך ללמוד הנדסה וממש אשלים עם זה?