נכון שצרחתי כמו חולת נפש.

נכון שהשארתי לך סימני ציפורניים על כל הגב, אבל גם אתה השארת לי שטפי דם. גם אתה השארת לי כך כך הרבה עצבים שלא היה לי לאן לתעל.

כל כך הרבה תסכול ועייפות שלא יודעים מרגוע, ההיפך, הולכים ומתגברים. וזה לא טוב לי עכשיו, כל החוסר רוגע הזה. אני בתקופה הזאת בחיים שהכרחי לי להיות הכי מפוקסת שיש, כי אני אוטוטו חוצה את קו הסיום. אוטוטו מתקרבת לפרק החדש והמיוחל הזה בחיים שלי. 

כל פעם שאנחנו רבים אני מתגעגעת אליו כל כך, כי אני יודעת שרק החיבוק שלו ישכיח ממני את כל החרא. חוץ מזה שבא לי נשיקה וחיבוק וכירבול.

בא לי לקום אתך בבוקר, בלי שטף דם ובלי עצב ומחשבות, רק אתך.

אוף, יום ראשון

אני לא אקרא למקום הזה בית. בבית שלי אני יכולה לעשות מה שבא לי, לומר מה שבא לי, להיראות איך שבא לי, מבלי לפחד שמישהו ישתמש בזה נגדי אחר כך. בבית שלי זה לגיטימי לומר לאבא "אני אוהבת אותך" בסוף השיחה, מבלי שאחר כך ילעגו לי. הבית שלי זה המקום היחיד שבו אין צביעות והכל נאמר. בבית שלי אף אחד לא יכנה אותי "מכוערת" ו"שרמוטה". בבית שלי אף אחד לא יקלל את החבר על מנת לפגוע בי. בבית שלי אף אחד לא יפגע בי ויאגור נגדי עלבונות לשעת צרה, אף אחד לא ינצל את החולשות שלי, כי בבית שלי אף אחד לא יירד כל כך נמוך. בבית שלי אף אחד לא ירביץ לי ואף אחד לא יחטט לי בדברים ויחדור לי לפרטיות ויקרא לי טיפשה ויזלזל בדברים שאני עושה. 

בינתיים כל זה בסדר, כי עוד לא הגעתי הביתה. 

אגיע אליו כשאמצא אותו.