אני עדיין מסתובבת עם כחולים ברגליים. עדיין לא מתאפרת, עדיין מתלהבת מלחפש נחשים בדיונות. אני עדיין מפחדת לישון לבד בבית ועדיין מתרגשת מהמורדים. אני עדיין שונאת רומנטיקה ועדיין חסרת בטחון. אני עדיין רבה עם אח שלי מכות ועדיין מגדלת אוגרים. אני עדיין לא יודעת את לוח הכפל בעל פה ועדיין נעלבת בשנייה. אני עדיין רוצה להתחבא מאחוריי אמא כשאני מתביישת. עדיין מעדיפה ג'ינס על פני שמלה צמודה. עדיין נושכת את השפתיים ושוכחת להפסיק כשהן מדממות. אני עדיין אותו דבר, כמו שהייתי מאז ומתמיד. לא משנה כמה אני מנסה להיות אחרת, אני תמיד דורכת במקום. אבל זאת אני ואני מודעת לכמה שזה דפוק, אז למה אנשים עדיין טורחים להזכיר לי שאני בת 18 ולשאול למה אני לא מאופרת ולמה יש לי כחולים בברכיים? למה זה מפריע למישהו שטוב לי יותר בעבר מאשר בהווה, ושם אני מעדיפה להישאר? לא הצלחתי להשתנות בעצמי, אין סיבה שאחרים יצליחו לשנות אותי.

עוד לילה לבן בחסות מתמטיקה ומרמור

נכון לתקופה זו, אני יכולה לומר שחיי סובבים סביב הפחד שלי מלאכזב. לאכזב את עצמי ולאכזב את סובביי. זה כל כך מפחיד אותי שאמעד ולא אצליח לעמוד בציפיות כלפיי, שאני לא יודעת לאן עוד לתעל את זה. הצורך בלרצות את כולם הוא נטל, כזה שבתקווה ילווה אותי עד לסיום הלימודים (לחץ מאלץ אותי לתפקד, ואני מטבעי פועלת בעיקר בגלל אילוצים מהסוג הזה). הלוואי שהייתה לי את היכולת לחרוש כמו כולם בתקופת מבחנים. הלוואי והיה לי מוח מתמטי חריף. הלוואי והייתה לי משמעת עצמית. הלוואי והייתי סומכת על עצמי.

הלוואי ולא הייתי ערה ב1 וחצי בלילה לאחר שעתיים למידה בסך הכל למבחן במכניקה מחר.

אוף אוף אוף למה אני חייבת לעשות לעצמי את זה כל פעם?