חוסר מעש, חוסר יעילות, בית, מצב רוח, חוסר אונים, חוסר ידע, חששות, בדידות, חוסר בטחון, צבא. אלה הם הגורמים והמרכיבים של התקופה הנוראית הזאת. ככל הנראה כל זה הולך לצבור תאוצה בחודש הקרוב מאחר ואם אחליט סופית שאני הולכת לפרויקט "רקיע" מטעם הצבא (על החיים ועל המוות כל כך לא מספיק כדי לתאר את התחושה שלי לגבי ההחלטה הזאת) אני מתחילה ללמוד ב 6.10.13. במידה ולא, אתחיל קד"צ טכני בחיה"א בסביבות נובמבר למרות שכרגע אני נוטה יותר לכיוון "רקיע". אין מילים לתאר כמה אני מפחדת וכמה יש לי להפסיד אבל אני מסתמכת על מנטרה שהבנתי בזכות עצמי באחד הפוסטים הקודמים- הדברים הגדולים באמת קורים כשאני יוצאת מהקומפורט זון שלי. 

כמו שאמרתי בפוסט הקודם, לאחר שאני כותבת את הפוסט הזה אני לוקחת את עצמי בידיים כדי לא לשקוע בעצב שמסרב להרפות ממני לאחרונה. כולי תקווה שתהיה לי האופציה להשלים את היעדים שלי ולהתחיל לעבוד על חלקם לפני שיהיה מאוחר מדי וכבר לא יהיה לי זמן (רישיון+עבודה). 

ולנושא אחר, היום הייתי לראשונה בחיי בטקס השבעה (מג"ב). היה ממש מרגש והייתי גאה במאמי כל כך. לצערי צה"ל יחד עם משטרת ישראל לא הסתפקו בו רק לראש השנה והחליטו להשאיר אותו גם שבת וסוכות א', יוצא שהוא חוזר ביום הולדת שלי. זה היה יכול לצאת ממש נחמד, אם הייתי אוהבת ימי הולדת ולא מפחדת להגיע ליום הזה כל כך. לא בא לי להזכר כמה אין לי אף אחד. אין לי אף אחד. איך הגעתי למצב כזה?

מלאת חששות, געגועים ובעיקר לבד נצחי, ארוך ואין סופי.