זה הפוסט הראשון והאחרון שתקראו בנושא, וגם הוא די מיותר.

אם יצא לכם לקרוא את הרשימה בצד, ראיתם שהצהרתי שיש לי "פיצול קשב וחוסר יכולת להתמודד עם עומס יתר חושי". נכון, זה נשמע כמו מחלה נפשית שקשה להתמודד איתה או מסוג הדברים שייגרמו לרופא להרעיל אתכם בריטלין, אבל כל מה שזה זה רק הגדרה רפואית ארוכה ומתוסבכת למצב שקיים אצל כולם ברמה זו או אחרת. פיצול קשב הוא היכולת לעשות, להקשיב ולבצע שני דברים או יותר בו זמנית באיכות טובה, כלומר להקשיב לשני אנשים בו זמנית או לקרוא עיתון ולהקשיב לרדיו באותו הזמן. יש האומרים שזאת מתנה, אבל לפעמים זה די מטרד. חוסר יכולת להתמודד עם עומס יתר חושי הוא פשוט כמו שהוא נשמע, שכל גירוי (זבוב הולך עליי, ילדים מנופפים בידיים, יותר מידי רעשים בו זמנית) פשוט מוציא אותי מדעתי. זה באמת הדבר אצלי שאני הכי שונאת. ובגלל השילוב עם פיצול הקשב, העניין הזה רק מוכפל פי כמה וכמה.

כל פעם שאני מבקשת בבית להתחשב בי אפילו בדברים הקטנים, כמו להפסיק לנופף בידיים לידי, או לכבות את הרדיו או להפסיק לנגן כל הזמן, אני מקבלת את התשובה הקבועה: "הסביבה לא תשתנה בשבילך". למה? למה בבית שלי, בו אני גרה, לא יכולים לעשות את המאמץ הכי קטן כדי להפוך את החיים שלי לנסבלים יותר? המשפחה תמיד חוזרת שוב ושוב על המנטרה הזאת שלהם. אבל מה עם העולם האמיתי? הסביבה כן מתאימה את עצמה לשונים. בונים רמפות ומעליות כדי לאפשר לנכים גישה לכל מקום שירצו, ילדים עם לקויות למידה מקבלים התאמות לימודיות, עיוורים מקבלים תקצוב מהמדינה כדי להקל על חייהם. אז למה בבית שלי, שם אמורים לקבל אותי, אני מגיעה לכדי דמעות יותר מידי פעמים, ורק מהסיבה הפשוטה שהגוף שלי לא יכול להכיל יותר את הסביבה, והסביבה, שאמורה להיות תומכת, עושה הכל כדי להשתיק אותי, בטענה ש"את הורסת לנו את הכיף, אי אפשר ליהנות כשאת לידנו"... אז בתור אנשים הגיוניים, האם הגיוני לתת לילד לשבת ולבכות מרוב תסכול כדי שאחיו יוכל ליהנות לרגע?

נֶמָשִׁים

מתוסכלת.