כשאני עצובה, אני כועסת על התמונות המחייכות בחדר שלי, כי להם שמח ולי לא, וזה לא הוגן.

כשאני עצובה, אני מגיעה לסף בכי אם לא גרוע יותר, רק מלשמוע שמישהו מבית הספר איבד אצבע, או שהכלבה של השכנים הלכה לאיבוד.

כשאני עצובה, אני יכולה להיראות רגיל לגמרי, ואז מילה אחת חוסמת ומציפה לי את המחשבות והגרון.

כשאני עצובה, פתאום אני שמה לב כמה לאחרים טוב.

כשאני עצובה, אני רק נהיית יותר וכחנית, ואגואיסטית, וחסרת התחשבות, ועצבנית, ופרנואידית, וחולת הרדיפה שאני תמיד.

כשאני עצובה, יש לי מין דחף כזה לדכא את עצמי יותר. "אם כבר אז כבר".

כשאני לא עצובה, אני עצובה בכל זאת.