אני רווקה - תמיד הייתי: חוץ משלושה ימים אחדים, שחבל לי שלא התמשכו ליותר, ועוד כמה פעמים של מספר שעות שהייתי מעדיפה שיימחקו מההיסטוריה, מכמה וכמה סיבות. אני ממש רווקה תמידית, אולי זה בגלל שאני בררנית מידי ובעלת סטנדרטים די ספציפיים, אולי זה בגלל שאני משדרת מסרים מוטעים ואולי בגלל שכבר התרגלתי, אני לא יודעת. מה שכן, זה לא שהייתי רוצה להישאר במצב הזה, אתם יודעים - אני צמאה לאהבה ולמערכת יחסים אוהבת כמו כל אחד או אחת, אם לא הרבה יותר מזה. השאלה היא: איך זה שבחורה - ואני אצטט את זה משיחות עם חברות ידידים שלי בנושא, אלה לא המילים שלי אני מזכירה - שהיא "פשוט מקסימה", "יפהפיה", "עיניים שאפשר לטבוע בהן", "חיוך כובש", "כזאת מתוקה", "גאון קטן" - מוצאת את עצמה לבד, ל, טוב, כל החיים? לא מצאה אף אחד שירצה אותה ליותר מלילה אחד וזהו, שירצה להישאר איתה, ולאהוב אותה, ורק אותה?
וזה לא שבנים בימינו או בגיל הזה מפחדים ממחוייבות, אני הרי רואה מערכות יחסים של בני השכבה שלי צצות על ימין ועל שמאל.
וזה לא שאני מסננת כאלו שיש להם פוטנציאל לאהוב אותי - אני מסננת (מהמעט שיש לי לסנן) רק את אלו שאני חושבת, לא חושבת- יודעת מהיכרות שלי איתם, שלא יצא מזה טוב: כאלו שלא באמת אוהבים או יאהבו אותי, בעיקר. אולי אני מסננת לא נכון, כי גם המעטים שכן נתתי להם צ'אנס, נגמרו אחד אחד כאסונות. אבל מה יש לי לעשות, לסנן יותר? אם אעשה את זה אני אשאר זקנה רווקה וממורמרת שישנה כפיות עם חתולי רחוב. ואני משתדלת לבחור לפי הסיבות הנכונות, לא לפי שטחיות, על גבול הטעם הטוב. אותה "מערכת יחסים" בת שלושת הימים שהייתה לי, הייתה עם בחור באמת מקסים, שאפשר להגיד שלא היה "top of popularity", או דוגמן, אבל היי - חשבתי שיהיה לי טוב איתו, ובאמת היה.
אבל זה שאני רווקה תמידית, לא הופך אותי לאחת שוויתרה, להפך. זה הופך אותי לאחת שרוצה את זה יותר, שתחפש את הסימן אצל כל אחד. זה הפך את צורת הדיבור הטבעית שלי לפלרטטנית, עד למצב שזו נהייתה צורת הדיבור הקבועה שלי, גם עם בנים וגם עם בנות, בלי הבחנה או בלי שאני אשים לב. זה הפך אותי לאחת שתשמע שיר אהבה ובמצבים מסויימים תחמיץ את הפרצוף מקנאה בזוג ההיפותטי שבשיר. לאחת שתראה סרט רומנטי, תבין שהוא לא ריאלי ולא דומה למציאות, אך תדמיין שהיא תהיה זו שמחייכת ומקבלת לידיה את הכלבלב מתנה מהאהוב שלה. לאחת שהולכת לישון, ולפעמים, חולמת שיש מישהו שיתכרבל ויישן יחד איתה.
אחת שתדמיין ותרצה את כל זה, אך הדמות של זה שיהיה שם איתה מעורפלת, אני אף פעם לא יכולה לתאר אותה. בוודאי שהיא לא תהיה מישהו ספציפי. אני לא יודעת להגדיר אם הבעיה היא שאני יותר מידי ספציפית לגבי הדמות הזאת, או שהבעיה היא ההפך - שאני פשוט לא יודעת מה אני רוצה. גם זו בעיה - שניהם נכונים, ואף אחד מהם לא נכון, בו זמנית. אוי, הפרדוקס.
עכשיו, כמו שאפשר, אם אתם מרוכזים ומקשרים דברים בצורה מדהימה, להבין מהכותרת: יש לי ידידים, שאיתם אני יכולה לדבר על הכל. יש לי איתם שיחות באמת מקסימות והדדיות, שעם חלקם דיברתי על ה"היסטוריה הרומנטית" שלי וגם על שלהם, פתרנו בעיות אחד של השני, או ערכנו שיחות עמוקות והרהרנו במשמעות היקום או בהגייה של מילים או בעתיד שלנו, כבני אדם נפרדים כמובן. חלקם, כך הסתבר לי מאוחר יותר - עשו את זה אך ורק מתוך אינטרס, הייתי אומרת "כדי להשכיב אותי", אבל אני מצהירה שאני צעירה מידי להשתמש במושג הזה, אבל הבנתם מה הכוונה. עם חלק גדול אחר, אף אחד מאיתנו לא רצה יותר מזה, והייתי ואני עדיין מאושרת מזה. אחרים סתם הבינו אותי לא נכון. אחרים מהם אני הבנתי לא נכון. בכל מקרה, כמו שמציינת הכותרת: הכי עמוק, הכי מתוק, והכי לא סיפור אהבה.
תסכול, על סף התייאשות.
כל כך הרבה דברים נאמרו בפוסט הזה, אבל אני בספק אם יהיה לכם מה להגיד על כל מה שאמרתי כאן.
נֶמָשִׁים
לעתיד רווקה בת 60 שמתכרבלת עם חתולים.
עריכה (2:57AM): אני שונאת שהאייפוד מביא לי שירים אופטימיים מידי כשאני מבואסת. זה מביא לי חשק לזרוק אותו על הרצפה כדי שיתנפץ אפילו יותר. ולא, אני לא מטומטמת שתהיה עצוב בגלל שאין לה אהבה בגיל 16, אבל זכותי להיות עצובה סתם ככה, אתם יודעים. בא לי להיות עצובה. בא לי לנצל את זה שאף אחד לא ער ושאין מי שיעודד אותי כדי לבכות ולפרוק את זה וזהו, בתקווה שזהו. בא לי להקשיב ליוני בלוך שקורא לי דרך השיר "בואי נברח מכאן, למקום אחר". אני רוצה לקנות כרטיסים להופעה, שורה שנייה משמאל, let it fall, לתת לזה ליפול. נכון שזה מוקצן, ולא כל כך סביר. אבל עדיין.
אה, וגם הוא אומר לי - את תהיי בט'. ממש תודה. לא עוזר "רק אל תכעסי" ו"את בכל זאת משהו מיוחד". לא רוצה להיות בכל זאת. לא רוצה ולא רוצה להיות מבואסת בגלל זה או בגלל כל דבר אחר, אבל מי שואל אותי, הא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
