אני מרגישה את הצמרמורת הקטנה שעוברת בגוף כשמחדירים את הציפורן לקליפה של תפוז שטרם קולף.

אני מרגישה את הלחץ בחזה, ספק מפחד ספק מהתרגשות, שניה לפני שהמטוס ניתק מהקרקע.

אני מרגישה את הגב שלי מתעגל, חוליה אחרי חוליה, אגן מסתובב וראש זז מצד לצד כשאני רוקדת.

אני מרגישה את השיניים שלי מתאמצות לרכך את המסטיק שהרגע נכנס לפה.

אני מרגישה את הפנים שלי מתעוותות לפרצוף מוזר כשאני מסתכלת דרך העינית וסוגרת את הצמצם.

אני מרגישה את החיוך מטפס כשמישהו מאחוריי מכסה לי את העיניים בהפתעה.

אני מרגישה את הרעד הקל שעובר בגוף כשבריזה קרה נושבת לי על הגב.

אני מרגישה את ההקלה של לאסוף את השיער הארוך ביום חם.

אני מרגישה את טעמה של הנגיסה הראשונה במנה ממסעדה אהובה ונוסטלגית.

אני מרגישה את ההתרגשות של לקום בבוקר ולחשוב לעצמי "היום זה היום!"

אני מרגישה את הנשיפה הארוכה אחרי שסיימתי משהו שלקח הרבה זמן.

אני מרגישה את הנשימות של היצור הקטן שנרדם לי על הידיים.

אני מרגישה את האהבה המתפרצת כלפי מי שבאמת עוזר לי, ואת הצורך לרוץ אליהם, לתת להם חיבוק מוחץ ולחזור הביתה.

אני מרגישה את גרגיר החול האחרון עוזב אותי במקלחת שאחרי הים.

אני מרגישה את החריקה הצורמת באוזניים של טוש מחיק על גבי לוח לבן נקי.

אני מרגישה את הגאווה הטמונה בהושטת השטר שיקנה את מה שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן.

אני מרגישה את הדגדוג בבטן שאוצרת את הצחוק שפשוט לא מתאים באותו הרגע.

אני מרגישה את הטיפה האמיצה של גלידת השוקולד-תפוז גולשת לאורך הגביע אל היד החשופה שלי.

אני מרגישה את הגיחוך בפנים כשאני מוצאת משהו שיצרתי מזמן.

אני חושבת, אני חושבת יותר מידי. רציתי לכתוב פוסט אחר לגמרי בעצם.

בכל מקרה, ויתרתי על עניין אתגר שלושים הימים. אני פשוט מבני האדם האלה שלא יכולים שאומרים להם מה לעשות.

העיצוב השתנה שוב, הקודם דיכא אותי מידי. זה גם כנראה יתחלף בשלב מסויים כדי לא לשדר תדמית קיטשית ילדותית, שהיא פשוט לא אני.

אם הייתם כאן, תשאירו סימן. אם אהבתם או לא, לא משנה לי. תגידו שקראתם. אני רואה את רשימת הקוריאם שלי מתחלפת בקצב די מהיר בזמן האחרון, ואת מונה הכניסות הולך ועולה, ותוהה אם מישהו בכלל קורא את מה שאני כותבת, או שמא סתם נכנסתם לכאן בטעות, והתאכזבתם למצוא כאן פוסטים משעממים למדי.

נֶמָשִׁים

שתוהה מה מהות הפוסט, או הבלוג הזה בכלל. או מה מהות החיים. סתם, סתם.

♥