אלכס שכבה על המזרון המלוכלך, לבושה במכנסי טריקו שחורים, צמודים עד אימה, ממש עוצרי נשימה - מילולית, היא התקשתה לנשום בהם.

היא התכסתה עד קצה הצוואר בשמיכה המאולתרת שהגנה עליה מהקור שבחוץ, מתכרבלת, ספק עם עצמה ספק עם דמות דמיונית שבדתה, מישהו שהייתה רוצה שיהיה שם איתה. מישהו להתקרב אליו צמוד צמוד עד שתוכל להרגיש את נשימותיו על צווארה, והוא יוכל להרגיש את הלב שלה דופק מהר מהרגיל כשיכרוך את ידו סביבה, ויוכל לתהות למשמעות הדבר. מישהו לנדוד איתו משינה טרופה לערות מנומנמת שהיא החלום הטוב ביותר שיכלה לדמיין.

אלכס הסירה את הכיסוי האטום שבגג האוהל וחזרה לשכב, כפות ידיה תחת ראשה. האוזניות פיזמו לה שיר שכתב בחור שהיא מעריכה לבחורה שהוא אוהב. היא שמעה לעצתו והסתכלה על הכוכבים, ממש ריכזה את מבטה בהם. ואז הרפתה בבת אחת, מדמיינת שהכוכבים אכן זורחים רק בשבילה ובשביל כל מה שאי פעם עשתה.

אלכס לא ידעה אם היא אהבה אותו אפילו. כלומר, היא שיערה שיהיה לה טוב איתו יותר מאשר עם אחרים. אבל היא ידעה שעליה להפסיק לחשוב על זה בטרם משהו מהסיפור המסובך הזה ישאיר אותה מצולקת. היא העדיפה להסתפק במעט שהיה לה, שנהנתה ממנו מאוד, מאשר לשקוע בציפיות אימתניות שישקיעו אותה איתם.

אלכס היא בחורה טובה, או לפחות ככה היא היתה רוצה לחשוב. היו כמה שהחמיאו לה מחמאות רבות משמעות מידי פעם, אבל היא סברה שלרוב זה מכיוון שרצו ממנה משהו. היא, בכל מקרה, הרגישה אדירה. מלאת פוטנציאל להיות ״משהו״, אבל היא לא ידעה מה. היא אף פעם לא הרגישה מיוחדת. אולי שונה, אולי אפילו שונה לטובה, אבל אף פעם לא מיוחדת.

אבל היא התנחמה בזה שתמיד יש לה את עצמה, ועוד כמה עוברים ושבים בחייה, משתנים, מתחלפים, באים והולכים. את אלו ששרדו אותה לאורך הרבה זמן היא העריכה יותר מכל. לכן זה כאב לה כאבי תופת כשגם הם נעלמו אחד אחד. 

אלכס קמה וסגרה את האוהל. היא ישרה את השמיכה והשתחלה מתחתיה, רגל ארוכה אחרי רגל ארוכה. היא חזרה לאותה פוזיציה עוברית שהיתה מכורבלת בה קודם והכניסה את האוזניות לאוזניה, דומעת עם השיר את דרכה לעולם של חוסר מודעות, ממלמלת עם השיר בטירוף של קרני אלפא ושניות שלפני ההירדמות, את המשפט שהאמינה בו בכל ליבה.