כל אחד עושה משהו אחר כדי להרגיע את עצמו כשהכל סוגר עליו.

אני נשכבת על הספה בחדר המשפחה, מסדרת כרית שתתמוך בצוואר בדיוק כמו שצריך, מתכסה בשמיכה כך שהידיים מתחתיה, מריחה עמוק את ריח הכביסה המתוק. לפעמים אני סתם רואה טלויזיה ככה, לא לפני שגירשתי את כולם מהסביבה והם כעסו עליי בגלל זה. לפעמים יש לי מזל, ויש פרקים של "סקראבס" שעוד לא ראיתי. זה יכול להיגרר למרתונים של שעות. כשמכל משפט שנאמר בתוכנית המצויינת הזאת, אני או מספחת אותו לחיים שלי ומסיקה מזה שהם דפוקים, או שבמקרה הטוב יותר - אני פשוט שוכחת מהכל וצוחקת מהבדיחות, בעיקר מאלו שמסתמכות על העונות הקודמות, שמזכירות לי שאני יכולה להיות נאמנה אם אני רוצה. לסדרה הזאת יש פסקול אדיר. ואני סבורה שאין דבר יותר טוב משיר לפרוק איתו את הדמעות והצחוק. היום הכרתי דרך סקראבס את השיר הלא פחות ממרגיע ומנחם ומקסים אך בו בעת מעציב ומזכיר נשכחות, הזה:

 I will follow you into the dark / death cab for cutie

אני שוכבת על הבטן על המיטה שלי, נשענת על המרפקים עם ראש מורם אל מסך הלפטופ, בצורה מזוכיסטית ממש לצוואר שלי, בכוונה, הרי במצבים כאלו אני אפילו רוצה לסבול. אני מדברת עם אנשים במטרה לפרוק ובדרך כלל מרגישה שאני מעיקה עליהם. תמיד יהיה גם מישהו או מישהי שאני ממש לא רוצה לדבר איתם שיחליטו לשאול אותי שאלות מעצבנות על בית ספר או יחליטו להתלונן בדיוק באותו רגע. זה המזל שלי ומערכת היחסים ההדוקה עם מרפי תרמה לא מעט לנושא. לפעמים יש לי מזל, ואותם אנשים טובים שכן רציתי לדבר איתם הם מקסימים כל כך שאני באמת מצליחה לפחות לשחרר את הרגשות שלי. אני אף פעם לא מבינה מה באמת מפריע לי. אני מתלוננת בפניהם על דבר אחד, כשאני דומעת ובוכה בלי קול כשאני מקלידה, ובעצם מבינה שאני לא בוכה על מה שאני מספרת להם, אלא על משהו אחר, שאפילו לי אין מושג מה הוא. אז אני מבולבלת, לא יודעת מה קורה איתי, ספק בוכה מתסכול ספק מחייכת עד שכואבות השיניים ממשפטים ששוברים לי את הלב מרוב מקסימות כמו "תהני אהובה. תחייכי קצת יותר ♥ סמסי לי כשאת שמחה שוב. ואל תשכחי שבראשון אחרי בית ספר את שלי!" (לא מה שזה נשמע, והאמת שטוב שכך) או ההקדשה המעודדת שאין כמוה של השיר הזה (אם אתה רואה את זה, אתה לא יכול לומר שאתה מופתע, הרי אמרתי לך את זה כבר אז. מוזר לספר לאנשים אחרים על משהו שקרה לי עם מישהו, בידיעה שהוא עצמו קורא את אותן המילים):

 I'll be there for you / the rembrandts

אני פותחת את הדלת של החדר שלי, כשאני לבושה במכנסי פיג'מה בצבע תכלת המנוקדים בלבן, וגופיה צופית אדומה הלבושה ברישול מציק שממש מטריד בעין שהיא לא מתאימה למכנס. אני יורדת למטבח. לפעמים יש לי מזל, ויש שוקולד פרה לרפואה בארון. מה טוב יותר מאוכל משמין וטעים עד קולות עונג כשמצב הרוח ברצפה? ושוקולד ישמח לבב אנוש.

  candyman / christina aguilere

היום היה לי מזל. לפחות זה.

נֶמָשִׁים

שלפחות עברה את המבחן שחששה ממנו. עכשיו נשארו כל אלו שהחיים מציבים. 

משהו קטן וטוב: אני כל כך הולכת לצחוק על המשפט הקודם שכתבתי כשאני ארגיש יותר טוב.