ליעם

"למה עכשיו לילה?" הוא שואל אותי אחרי שכיסיתי אותו בשמיכה האהובה עליו והתלתלים הזהובים שלו נמעכו על הכרית הרכה. "למה עכשיו לילה?" חזרתי על שאלתו התמימה. "עכשיו לילה כי הגיעה הזמן לישון", עניתי.

"לא, אבל למה הלילה בא עכשיו?"

התלבטתי איך לענות לו. יכלתי להסביר לו על סיבוב כדור הארץ ועל הטלת אור השמש על חצי הכדור המואר, האחר.

יכלתי לספר לו סיפור בדיוני על החמה והלבנה שרבו ביניהן וסירבו לחלוק יחדיו את השמיים הרחבים.

יכלתי לתאר בפרטי פרטים את הזריחות והשקיעות המושחות את השמיים בגווני זהב וארגמן.

יכלתי לומר שזהו רצונו של אלוהים.

יכלתי לומר שהלילה ירד כדי שיישן מוקדם, ומחר יתעורר קצת יותר גבוה.

יכלתי פשוט לומר שהשמש התעייפה.

יכלתי לומר שהעולם כולו הולך לישון כל יום באותה השעה, דקה מוקדם יותר, כי עכשיו עוד קיץ.

אבל במקום כל זה אמרתי פשוט: "כי הדובי התגעגע אליך".

נֶמָשִׁים

העבודות שאני הכי טובה בהן הן אלו שאני הכי נהנית בהן. ולא במקרה.

משהו קטן וטוב: חדר מסודר כפתח להתחלה חדשה, נקייה. עכשיו רק נקווה לסדר את המחשבות קצת ולהבין מה לעזאזל הולך איתי.

התעלול של מרפי להפעם: דווקא כשפעם אחד אני מפסידה פעילות של בית ספר, יוצא שזו האחת הכי טובה שהיתה אי פעם.