דונה רק רצתה מישהו שיאהב את כל מאה ושבעים הסנטימטרים שהם כל כולם היא.

את העיניים הכחולות והשיער הבהיר שביום טוב הוא חלק, את האף הגדול האוזניים שתמיד מקושטות בזוג עגילים מהאוסף.

את העצמות הדוקרניות, את הברכיים שאי אפשר לראות שהן כואבות תמיד,

את זה שעל הרגליים הארוכות יש נקודות בהירות, עקיצות שנפצעו על ידה ומעולם לא נרפאו, מזכרת לחוסר הסבלנות שלה.

את החזה שקטן יחסית לבנות גילה, או בעצם, קטן יחסית וזהו.

את הצלקת הכמעט בלתי נראית על רגל שמאל, מסכין מטבח שיצא משליטה. וגם הפס הדק מסביב לקמיצה, שכמעט נקטעה לפני שנתיים.

את נקודת החן הקטנה שיש לה על החזה למעלה, שאפשר לראות כשהיא לובשת גופייה.

את השפתיים הבשרניות שמסתירות שיניים שסוף סוף ישרות. את כפות היידיים הגדולות ואצבעות הרגליים המצחיקות.

את הקול שלה, כי היא הרי חשבה שקול הוא מרכיב מאוד חשוב, והרי מעולם לא שמעה איך הקול שלה נשמע באמת.

את איך שהקול שלה מטושטש כשהיא עייפה, וסדוק כשהיא בוכה, ומשופשף כהוגן שהיא צרודה.

דונה רק רצתה מישהו שיראה בדמיונו את התוכן שלה, לטוב ולרע.

את העקשנות והווכחנות, הצורך תמיד לומר משהו, גם אם זה גובל בחוסר טאקט.

את האהבה העצומה שהייתה לה לתת, והעזרה שהיתה מוכנה להעניק אם מישהו היה חושב אפילו לבקש ממנה.

את חוסר הכישרון. את חוסר ההחלטיות, שלמרות זאת היא ידעה בדיוק מה היא רוצה.

את הטעם שלה - גם הטעם המוזיקלי, הספרותי, וגם הטעם, הטעם של שפתיה.

את זה שהיא החשיבה את עצמה בחורה אינטילגנטית. בחורה בוגרת יחסית. דאגנית עד נורא.

את זה שאהבה לקרוא או לכתוב ושאם יכלה היתה מבלה יותר בזמן בשכיבה על המיטה, או על הדשא, או בים, עם מוזיקה בסטראו, עושה בעצם כלום.

את זה שמנגנון הפרפרים בבטן שלה עבד כשלא רצתה, ולא עבד כשרצתה. אבל לפעמים.

את ההרגלים שתמיד מעירים לה עליהם, של להשאיר דלתות ארונות פתוחות, ולקמט את השטיח שהיא עומדת עליו.

את זה שהיא שוכחת להחזיר דברים שהשאילו לה, והיא אמנם מחזירה אותם מאוחר אבל בחיוך מבויש וחיבוק התנצלות גדול.

את זה שהיא נקשרת לאנשים מאוד בקלות, וקשה לה לאבד אותם. היא רצתה מישהו שלא ייתן לה לאבד אותו.

דונה רק רצתה מישהו שיהיה שם בשביל לתת לה את מה שהיא צריכה.

את החיבוק הארוך עד אין סוף כשהיא שוב עצובה. את המבט עמוק לתוך העיניים שימיס את ליבה.

את הסיבה לקום בבוקר. את הדמות להתגעגע אליה בלילה.

דונה רק רצתה מישהו שיאהב אותה באמת לשם שינוי. והיא לא יכלה להיות כנה יותר.

נֶמָשִׁים

וזהו. אולי אני צודקת ואולי ממש לא.

משהו קטן וטוב: איך אתמול היה יום מושלם.

התעלול של מרפי להפעם: איך היום היה יום נורא.

עריכה אני פשוט לא בכושר. אבל אני אוהבת את עצמי בבגד גוף, כחול כהה, מחמיא לי, רוקדת בכיף בחוסר קואורדינציה.

עריכה 2 - 

תיקון - לא, היא רצתה מישהו שהיא תדע שיהיה לה טוב איתו, ולו איתה.

נ.ב. (שהם גם ראשי התיבות של השם שלי), 2011 כניסות. מרפי של ממש.

התרופה שלי עושה אותי מדוכאת. לא טוב לי עם זה.

לא רוצה לשמוע יותר על הורים ועל בית ספר ועל הצופים האלה ועל הכל.

אני רוצה עוד יום שמח וצוחק ומחייך כזה. ודחוף.