יושבת בחצר האחורית אל מול שולחן עשוי מזכוכית אטומה, פגיעה. על השולחן פרשה שתי חתיכות עיתון שהופרדו בחוסר סבלנות מהסיכות המחזיקות את מערכת היחסים שלהן אחת עם השנייה. על העיתון מראה עם מסגרת כחולה, פונה מעלה, משקפת ספק את המאוורר שמעליה ספק את פיסות השמיים הקטנות בהן ניתן להבחין בפסים דקים של יום סתווי חם דרך גג הסככה הגבוה. ספק את הטוב וספק את הרע.

שולפת מברג ומעקמת בעזרתו קלות פחית צבע עד שזו נכנעת לה ונפתחת לרווחה.

בוחרת מקל אקראי מהאדמה אשר גורלו קבע כי הגיע זמנו, ומערבבת את הצבע הריחני, מערבולת אדירה תחת אצבעותיה, עד לכדי שלמות. 

טובלת מברשת עבה בצבע החלק. מכסה במשיחות קצרות ולא החלטיות את מסגרת המראה, בליל צבעים ומחשבות. חושבת ״אם תמיד היה כל כך פשוט להסתיר את השכבות המכוערות בצבע חדש"

מחפשת תחת השולחן tחר המכחול הדק. מטביעה את קצוות השערות הארוכות שבקצוו בפחית הרטובה. מכופפת את ראשה שמאלה,

מתקרבת ובנשימה עצורה מתחילה לדאוג לפרטים הקטנים, נקודות ופסים ובליטות של ירוק לימוני ישר מהעץ. הפרטים הקטנים הם תמיד אלו שהכי הדאיגו. לפעמים הם היוו בעיה, לפעמים היו נקודת ההיאחזות באושר הגדול שהוא העולם הנפלא הזה.

מניחה את פחית המתכת על הרצפה.

דורכת עליה,

לוחצת על המכסה העבה בכל שאריות הכעס והפחד שהיו בה. נסגר ונחתם עד לגחמה הבאה.

תולה את המראה הירקרקה על מסמר שקובע בקיר כחול מבעוד מועד. 

מביטה בהשתקפות. די מרוצה דווקא.  או שאולי לא מהכל. אבל זה מה שיש בינתיים.

נֶמָשִׁים

what if I say I will never surrender?

משהו קטן וטוב: עוגת תפוזים. תישע שעות שינה ביום סתמי של אמצע-השבוע.

התעלול של מרפי להיום: לזייף בתו האחרון כשאני כמעט מצליחה לנגן בית שלם בלי טעות אחת.