לא יכולתי לעשות עם זה כלום. זה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות כלום.
לא יכולתי לעשות משהו, אתה שומע? יכולתי לגמגם מה רציתי להגיד? יכולתי להרגיש הכי רע
שאפשר.
ופתאום אתה עומד כמו ילד קטן בסינור לצוואר וחוזר על השאלה מה עשית עם זה, שואלים לאן בזבזת את כל זה היה לך סיכוי ואתה תצטרך להתחיל הכל מחדש.
אני שונאת את זה שהיכולות החברתיות שלי ברצפה, יחד עם הביטחון העצמי שלי. מין סוג של חרדה חברתית ברמה שאני כבר מודעת לזה שהיא לא בסדר, של לא לדבר עם אנשים רק כשהם מתחילים איתי שיחות, כי רק ככה אני יכולה להיות בטוחה שהם באמת רוצים לדבר איתי. של למצוא את עצמי יושבת לבד במקומות שמלאים באנשים שאני מכירה. של לא להיות מסוגלת לקשר עין של יותר מחמש שניות בלי להשפיל מבט. ואני יודעת, כל כך יודעת שזה מצב שהוא לא בסדר, אבל אין לי מושג שבעולם איך לשנות את זה. ולא, אני לא יכולה פשוט לשבת לדבר עם אנשים, פשוט להזמין אנשים - אני פשוט לא יכולה, ככה זה. וזאת הבעיה.
I'm getting tired of starting again, somwhere new. were you born to resist, ot be abused?
אני יודעת שאין לי חברים, אני לגמרי מודעת לזה. כלומר, יש לי, שניים וחצי (נכון לעכשיו. אני עדיין מפחדת פחד נורא לאבד גם אותם.), שכל אחד מהם בא מעולם אחר לגמרי. אצלי המצב בתחום הזה קיצוני - או שיש חברוּת והיא טוטאלית ומתמסרת לגמרי (של לדעת הכל, ושאני אהיה מוכנה לעשות מאמצים שלא ייאמנו בשביל אותם אנשים, אם הם יבקשו) או שהיא לא קיימת בכלל. ואני יודעת מה יש לומר על זה, ש"שני חברי אמת זה המון. מה את צריכה יותר מזה?" אני יודעת. אני לא מקנאה בכל האנשים עם אלפי החברים אבל בלי אוזן קשבת אמיתית, לא, בהם אני לא מקנאה, בכלל. אבל אני חושבת שזה ממש מובן לרצות להרגיש שמקבלים אותך, שיש יותר משני אנשים שחושבים שיש בך משהו (גם אם אותם אנשים אומרים שיש בך יותר מזה). שיהיה עם מי לצאת לבלות, שיהיה עם מי להסתובב בבית ספר, שיהיה מי להזמין כשרוצים לעשות משהו. אתם יכולים להבין, אני מקווה, כמה שמצב כזה גורם לי להרגיש בודדה. יש ימים, יש שירים ומילים שמחזירים אותי למצב הרוח הזה, שבהם אני מרגישה כל כך לבד. כל כך.
maybe I'm in the black, maybe I'm on my knees.
אף פעם לא היה לי "מישהו" שהוא רק שלי. כלומר, היו - אבל, אבל. זה תמיד היה נגמר מהר, לפעמים עוד לפני שזה התחיל, מסיבות שבאמת יכולתי להבין. אני לא כואבת על מה שהיה יכול להיות עם אותם בחורים, זה לא מה שמפריע לי. זה פשוט.. מעלה בי תהיות. אם מישהו אי פעם יוכל לאהוב אותי באמת. לאהוב. אותי. זה לא מסתדר לי ביחד באותו המשפט.
וכשמזכירים לי את זה כל הזמן - בעיקר בבית, עם "נראה אותך מוצאת עם מי להתחתן" (הרי אני צריכה למצוא מישהו שיסכים בטובו לעשות את זה) או בחוץ עם "אה, חשבתי שמן הסתם את בתולת שפתיים (כי הרי למה שמישהו ירצה אותי?).
מי ישים נפשו שתהיי מאושרת? מי ישים יד ויבנה את ביתך? מי מכל רוח ראה רק צילך?
אנשים בחיים שלי באים והולכים. יש תקופות שבהם אני יכולה להחשיב מישהי לחברה טובה או מישהו לידיד נהדר, אבל משום מה, רובם פשוט נעלמים. כמו "זוהי תחילתה של חברות מופלאה", רק כאן זה נגמר, אומנם מופלאה, אך רק התחלה. של שבועיים, חודש, חודשיים, וזהו, לנצח. אנשים שמכירים אותי מרחוק אוהבים אותי יותר, אנשים שרואים אותי רק לעיתים רחוקות. כאילו לא הספיקו לטעום ממי שאני באמת, ולכן לא ברחו על נפשם עדיין. לכן להגדרה של "חברים שלי", אותם שניים וחצי אנשים, נכנסים רק אלו שאיך שהוא הצליחו לשרוד אותי יותר מזה. זה לא שלא סובלים אותי, לא יודעת, אצל חלק מהאנשים זה דווקא כן ככה. הרוב פשוט לא "אוהבים" אותי. מין ניטרליות מעצבנת בחוסר האכפתיות שלה.
Don't forget me, I beg!
מצד אחד, כל כך לא ברור לי מה לעזאזל כל כך לא בסדר בי, שאף אחד או אחת לא רוצים להיות קרובים אליי, שאין שום חבורה (אם כמה שאני יכולה להרגיש שיכל להיות לי טוב שם) שתקבל אותי אליה. ואם כן, זה יהיה לזמן מוגבל ובתור הגלגל החמישי. "להרגיש שיכל להיות לי טוב" - לדעת שיש כאן פוטנציאל למשהו מדהים שנהרס עוד לפני שהוא התחיל. אבל מה לא בסדר בי?!? זו הרי לא יכולה להיות אשמתם שהם לא אוהבים אותי! לא הגיוני שזה קורה לי כל כך הרבה פעמים, ולא אני היא הבעיה!
I wish I was special. But I'm a creep, I'm a wierdow!! what the hell an I doing here? I don't belong here.
מצד שני, אני יודעת שיש לי כל כך הרבה מה לתת. זה לא ש"אני מוכנה לתת עזרה לכל מי שרק יבקש", אני חושבת שאנשים כאלו הם אנשים שמנצלים אותם הרבה. אבל כן, כשיש מישהי או מישהו שאני יודעת שתמיד שם בשבילי, אני אהיה מוכנה ללכת לסוף העולם שמאלה כדי לעזור להם. מין נאמנות למי שמגיע לו, שאולי באמת נובעת מאהבה כלפיהם ואולי נובעת מהצורך להשאיר אותם שלי, שלא יחליקו לי מבין האצבעות כמו שקורה כמעט תמיד. אמרו לי כבר מחמאות מדהימות על עצמי. רובן, אם לא כולן, הפתיעו אותי נורא. כאילו לא הסכמתי להבין שיש אנשים שכן מעריכים אותי. טוב, לא כאילו, זו האמת כמו שהיא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
