אתה מתקשר אליי. אני שואלת איך בבית, ומקשיבה לסיפורי צבא, להנאה שאתה מוצא בלהפגש עם חברים ותיקים. אני שואלת את כל זה, מחזיקה את עצמי שלא לשאול את מה שאני באמת רוצה לדעת. למה היית עצוב אתמול. מה עבר עליך בחודשיים האחרונים, שהיו קצרים וארוכים כל כך. איך אתה מרגיש עם עצמך. אם אני חסרה לך כמו שאתה לי...
(ניסיתי למצוא איזו שורה לצטט מהשיר הזה, אבל כולן מדויקות באותה עוצמה)
ואני בעיקר עסוקה בלשכב לבדי במיטה. מדמיינת איך בעוד שבוע וקצת אתה תשכב על הגב במיטה הזוגית שלך, ואני אזדחל מעליך - שנינו לבושים - ואתה תרים את הידיים שלך ותכרוך אותם סביבי, בהחלטיות מהסוג שיוציא לי את האוויר מהריאות לרגע. איך נשכב ככה, הראש שלי יהיה צמוד לשלך בזוויות מנוגדות, ממש פה לאוזן, ואני אוכל לשמוע ממקור לגמרי ראשון מה עבר עליך בשבוע האחרון. כשהמשקל שלי יתחיל להכביד עליך, אחליק באלגנטיות לשכב לצידך ואניח את ראשי בשקע שליד הכתף שלך. קלישאתי משהו, אני יודעת - אבל בפוזיציה הזאת אני אוכל להניח כף יד על הלב שלך ולהקשיב לו מכתיב קצב שלא מצליח לדבוק בקצב הדיבור שלך, העצמאי והנחוש. אוכל להצמיד את האוזן שלי קרוב קרוב לעור שלך, לחוות איתך את הנשימות ואולי כמעט להצליח לשמוע אותך כמו שאתה שומע אותך. לנסות למצוא במילים שלך או בחום הגוף שלך תשובות לשאלות המסוקרנות שפועמות בי, אודות מי אתה ומי אני. לקוות להספיג את הריח שלך בגוף שלי. לנשק אותך מתוך רצון להרגיע, לרפא. אותי או אותך? אני לא יודעת. מה שבטוח הוא שאין עוד אף אחד בעולם הזה שיש לו השפעה שכזו עליי. עכשיו נותר רק לחכות לשבוע הבא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
