אני מתגעגעת אליך. אני לא יודעת אם זה געגוע כפועל או כמצב קיומי, אבל מה שבטוח, הוא שם. הצחוק הזה שלך מבעד לקו הטלפון ממלא אותי בכל כך הרבה אושר ואהבה אליך שאני רוצה למעוך אותך בחיבוק, אבל אתה רחוק אז אני מסתפקת בלצחוק ביחד איתך. כל הגוף שלי מוצף בכמיהה רועשת לשלב את זרועותיי עם זרועותיך, את ירכיי עם ירכיך, לשמוע אותך נושם ולהיות לכמה רגעים איתך כמו ערבוב בלתי ניתן להפרדה של שני אנשים. וזה כבר שמונה חודשים שאתה שלי, והמראה של הפנים השקטות שלך כשאתה ישן, והצליל של פעימות הלב שלך כשאני מניחה את האוזן על החזה שלך, והמגע של הגוף החזק שלך, עוד משאירים עליי קסם כזה עמוק כאילו זו היתה הפעם הראשונה שנחשפתי לכל אלו. מרגיש כאילו יש באהבה שלנו משהו עמוק, אהבה ממש מתוך השורש עצמו, שכל הפרחים ההולנדים שצומחים ממנו וניכרים בתמונות יפים אמנם, אבל לא חושפים את כל מה שמעבר למבטים האוהבים והחיוכים למצלמה. סיפרתי לך שכשאני מקלידה בטלפון "אוף" המקלדת מציעה לי בתור המילה הבאה את השם שלך, ואמרת ש"כנראה שגם היא יודעת שכתפי, כתפך". כמה לא מובן מאליו שאתה כאן כדי לחבק אותי כשאני בוכה, גם אם זה באמצע הלילה ובלי סיבה, גם אם זה בגללך. כמה לא ברור מאליו שאתה מתעניין בחיי היומיום התיכוניסטיים וחסרי כל הריגוש שעוברים עליי, בכל הסיטואציות והאירועים שאתה עברת לפני שנים, ואתה עושה את זה בכזאת כנות אמיתית ונטולת התנשאות, ואני ממש מעריכה אותך על זה. דיברתי היום עם מישהי שהפעם האחרונה שדיברתי איתה היתה לפני שנה וחצי. אמרתי שכמה מוזר איך שהתפתחו כל הדברים, ושאיך באותה התקופה הייתי ילדונת בת שש עשרה שאוהבת אותך כל כך. היא אמרה שהיום זה בדיוק אותו הדבר, רק שאני כבר לא בת שש עשרה. אז הנה היא, החברה שלך, ילדונת שאוהבת אותך כל כך. ילדונת שכמהה לחייל שלה, רק שיחזור כבר הביתה, רק שיחזור כבר אליי. הפעם אני מבטיחה להכין עוגיות ושוקו, מבטיחה לנשק את הזרת הפצועה, מבטיחה שנאכל אבטיח ונלך לצחוק בין הגלים בחוף שהוא רק שלנו. מבטיחה לכתוב בשבילך כמה שרק תרצה. רק תן לי לחזור ולהתעורר איתך בבקרים שוב, תן לי לנשק אותך לפני שצחצחנו שיניים כשאתה עוד מנומנם מכדי לשים לב, תן לי לתת לך נשיקות על העפעפיים, תן לי לפקוח עיניים לתוך חיבוק שהוא חם כמו שרק שני גופים שאוהבים אחד את השני יכולים להיות. אני רק שלך, אני עד כדי כך שלך שכל מישהבו שיזכיר את שמך באוזניי יוכל להבין את זה רק מתוקף רוך החיוך והמבט. הגעגוע הזה טוב לנו, תן לי להתגעגע אליך עוד קצת, אבל לא עוד הרבה, בסדר? 

נמשים,

שובה אל העיר הזאת, עכשיו, אליי.

סיימנו את הקנייה בסופר סוף סוף. הוא מצחיק אותי כל כך, הבחור הזה שלי - הגענו לקופה לפחות שלוש פעמים, וממנה חזרנו כל פעם לצד אחר של הסופר שעוד לא היינו בו, בחיפוש אחר פתי-בר או דיאט-תפוחים או פודינג. הוא אמר לי שהוא נהנה להיות צרכן לא חכם שכזה, אבל בבית כשניסינו להכין סופלה היינו צריכים לאלתר שמונים גרם חמאה מקופסאות חמאה קטנטנות שמקבלים בבתי קפה וסבא שלו אוהב לשמור. זרקנו את המצרכים בבית, או יותר נכון, סידרנו יפה כל מצרך במקומו, ויצאנו לטייל קצת. בגלל שהתמהמהנו כל כך עם הקניות ועם ההתרפקות במיטה שאחריהן, השמש כבר התחילה לשקוע, והחלטנו לטייל בתוך המושב ולא לצאת לפרדסים.

נתתי לו להוביל אותי ברחובות והשבילים שזרים לי, נאחזת מפוחדת בזרועו בעוד הוא מדבר על ריאליזם וקו עזה, עד שהגענו לספסל מרוחק עם כתמי צבע עליו, ושם החלטנו להתמקם. ישבתי על ברכיו והנחתי את ראשי על כתפו. אני לא מצליחה להזכר על מה דברנו, כי כשהרגע הזה עולה בזכרוני כל מה שאני מצליחה לדמיין הוא תמונה שלי מביטה לו עמוק לתוך העיניים, אנחנו מדברים ומדברים בתורות, והידיים המהפנטות שלו שמחליקות בתמימות מושלמת על הגב שלי משתקות את היכולת של המוח שלי לזכור במה עסקה השיחה. כמו כל ילדי שנות התשעים שגדלו לתוך המאה העשרים ואחת, גם אנחנו ראינו יותר מידי סרטים בחיינו הלא ארוכים במיוחד, ואת קולות הטווסים המיוחמים שברקע החלפנו בפסקול של שירים, שהוא היה אמון על בחירתם.

בשלב מסוים עברנו לחפש גרסאות קריוקי ביו-טיוב, והוא שר לי את השיר שהוא שומע כל פעם שהוא מתקשר אליי (אבל אף פעם לא עד הסוף כי אני עונה מהר מהר). קמתי והתחלתי לרקוד מולו כמו שאני רוקדת מול המראה, עם תנועות מגוחכות להפליא ופרצופים מגוחכים עוד יותר, שמשום מה הוא אוהב מאד. כשמילות השיר נגמרות ונותרה רק הנגינה הדועכת לקראת הסוף, הוא תפס במותניי. כשהשיר נדם גם אני נדמתי מתנועתי, ונותרנו רק שנינו, בחושך, בשקט. "מאיפה הבאתי אותך, תגידי לי" הוא אמר לי בחיוך, ואני חיבקתי אותו באהבה שקטה לגמרי, שרק אנשים שידעו געגוע מהו יכולים להבין את עוצמתה. בעוד אנחנו לפותים בחיבוק שוב חשבתי על ראליזם וקו עזה ומה-אם, וניסיתי להשקיט את המחשבות האלו במבט לתוך עיניו האהובות שרק הגבירו אצלי את הפחד לאבד, והבטחתי לעצמי שלא משנה מה, את הרגע הזה אני מבטיחה לזכור.

קמנו ונכנסנו למגרש המגודר והמואר שלידינו, ואתה סיפרת לי איך בתור ילד היית משחק כאן כדורגל עם אח שלך. ראינו בתוך השער בקצה הנגדי של המגרש כדור, ואני נבחרתי לרוץ ולברר את מצבו. תוך כדי שאני רצה ניסיתי להמנע מלחשוב איך אני נראית כשאני רצה, אז חשבתי עליי בתור שחקנית במערך ההגנה של קבוצת כדורגל הבנות של הכיתה שלי בסוף היסודי. הכדור היה מפונצ'ר, ורצתי חזרה אל הבחור שלי, מנסה להטות את הכף לטובת מראה ספורטיבי לעומת מראה של סצנת ריצה מסרט קיטשי. הוא עשה לי דווקא ורץ עם הידיים לכיווני, תוך כדי שהוא מפספס אותי בכוונה. הנחתי את זרועי מסביב לכתפו והתחלנו ללכת חזרה לכיוון הבית. אמרתי לו שזה מצחיק שאנחנו הולכים הפוך ממה ש"אמורים", אני, העלמה הנאווה, אמורה להניח את ידי על מותנו בעוד הוא, העלם האמיץ, אמור להניח את זרועו החזקה על כתפי בגבריות מגוננת, ואילו זרועי תמיד מונחת על כתפו וכף ידו תמיד לופתת את מותני. אבל לי לא היה אכפת.

התחלנו לשיר שירים ממחזות זמר, ומרוב שנהננו כשהגענו לרחוב המוביל הביתה פשוט חצינו את הכביש, רעבים לעוד קצת זמן של אושר בחוץ. התיישבנו על ספסל ליד התיכון שבו הוא למד, ואני נשכבתי כשראשי על ירכו וביקשתי שישיר לי. הוא שר לי שירים עצובים של פרידה, ורציתי לכעוס עליו אבל לא יכולתי, כי יש לו קול יפה כל כך, למלאך שלי. כשהוא שר או לפעמים כשהוא מדבר, אני מתמלאת בחשק ליצור לעצמי תיבת נגינה ולכלוא בה את הקול שלו, שיישאר ללטף את הלב שלי כשהוא שומר על כולנו מרחוק. הוא מלטף לי את השיער כשהוא שר לי, ואני מגרגרת מתענוג ומבקשת עוד. כשעולות לי בראש חששות מפרידה (ככל שעובר הזמן הן הופכות נדירות והבטחון שלי הופך מוצק) אני חושבת על כל הדברים המתוקים שאמר לי ואסור לי לשכוח. "התפוצצתי שלא להגיד לך את זה בטלפון מרחוק, תכננתי לעשות את זה כשנטייל בירושלים על רקע הכותל, אבל כבר לא יכולתי להתאפק", הוא אמר לי אחרי שלחש לתוך העורף שלי בפעם הראשונה שהוא אוהב אותי, אי שם לפני חמישה חודשים. "אני אוהב אותך" - המשפט הזה שולל ממני את החשיבה הרציונלית שלי כל פעם מחדש והופך את כולי ללב שפועם או-תך או-תך או-תך. זה גם מפליא אותי כל פעם מחדש, המילים היפות שהוא אומר לפני "אותך" או "אלייך" או "שלי". אני מנסה להפנים את העובדה שאני חסרה לו, שגם הוא מתגעגע ומבין את הכמיהה הזאת של הגוף לתפוס ולא לעזוב. 

כבר למדתי להכיר אותו. אני ממשיכה ללטף אותו כשהוא ישן גם כשהוא מסתובב אליי עם הגב. אני נותנת לו לישון, סוגרת את התריס בשקט-בשקט בשש בבוקר, ומעירה אותו בנשיקות רכות על הפנים והזרוע רק כשבאמת צריך לקום. אני מנסה כל הזמן לתעד את הפגישות שלנו בתמונות או בכתיבה, כי מערכת היחסים שלנו מורכבת מכל כך הרבה רסיסים קטנים ונפרדים של רגעים, שלכל אחד מהם יש צבע וריח משל עצמו. אני כמהה אליו מספיק כדי לאהוב את הטעם שלו על הבוקר יותר מאת טעם משחת השיניים, והוא מכיר אותי מספיק כדי לחשוב שאני יפה גם כשהשיער שלי רטוב. אנחנו מכירים מספיק כדי שאשאיל לו ספר שבמהלך הקריאה כתבתי בו הערות שוליים שחלקן הגדול הן עליו. אנחנו מנוסים מספיק כדי להבין את צורת החשיבה אחד שלי השניה באופן מדויק להפליא, ועם הזמן שעובר אני רואה את האופי שלו מתעצב מול העיניים שלי, את ההתלבטות, ההתרגשות, החשש, הכאב והאושר, כולם בצורה שרק הוא יכול לבטא ולהרגיש. אנחנו מאסטרים בדיבור המלוכלך בשפה גבוהה, מלכי האלתורים, אלופים בלעשות שטויות שאנחנו מעיזים לעשות רק ביחד, ובאופן כללי הכי הכי טובים.

אני אוהבת אותנו כל כך!

נמשים

"מה עשית לי? אני מתגעגע!" - "עכשיו אתה יודע איך אני מרגישה!"