"ביי, חמודה שלי" הוא אומר, ואני מכורבלת בתוך שמיכת הפוך שלי, לבדי, וחושבת כמה זה לא הוגן שאני צריכה לשמוע משפט שממלא אותי בכל כך הרבה מתיקות, ואז לנתק.כל כך הרבה... מתיקות? אהבה? רצון לנשק את כל הנמשים שלו אלף נשיקות כמו שמנשקים ילד קטן ולהגיד "אתה כל כך מתוק! פשוט לאכול אותך"? אני לא יודעת. אבל באותם רגעים הרגש שלי עולה על גדותיו. כמו שכבר כתבתי לו בהודעה באיזה יום שהוא היה רחוק ומנותק והותיר אותי להשתגע, "איי טו מיס סו מאצ' איי קנט קונטיין מייסלף". כן, האנגלית הקלוקלת הזאת שהתמכרנו אליה כל כך הפכה להיות חלק גדול באופן מוזר מהשיחות שלנו. 

"רגע!" אני אומרת לו מרחוק. "אל תלך". "אני באמת חייב ללכת", הוא אומר. "בדיוק נזכרתי במשהו! אני יכולה רק לספר לך סיפור אחד?" הוא מסכים, ואני מספרת. "זוכר את הפעם האחרונה שהייתי אצלך? ראינו בצהריים איזה סרט או משהו, ושכבתי על הבטן על המיטה, ואני לא זוכרת למה, אבל פשוט נשכבת מעליי, עליי, זאת אומרת, ונרדמנו. כאילו, פשוט נרדמת כשאתה עליי, ואז גם אני נרדמתי. וזאת היתה שינה טובה כל כך! איזה רגע מתוק זה היה....".  הוא צוחק כל כך (כמה שאני אוהבת לשמוע אותו צוחק!). "ביי, מתוקה שלי" הוא אומר, ואני ממש יכולה לשמוע את החיוך שלו. "ביי", אני אומרת כשאני מרחיקה את הטלפון מהאוזן, רואה את התמונה של שנינו על המסך, ומנתקת את השיחה. והנה אני שוב מחובקת עם הכרית, כמו לפני השיחה, רק הפעם עם חיוך. בפעם הבאה שהוא יתקשר באותו היום הוא ימצא אותי באותו המצב בדיוק.

("אנחנו ממשיכים לצעוד והוא מפגין יכולת מקצועית גבוהה. בחושך מצרים הוא פתאום נעצר וניגש לצד. 'יש פה נקודת ציון שצריך לקחת', הוא מצביע על מקום שאני לא הייתי מוצא גם עם פנס" - התרשמותו של הכתב הצבאי שהצטרף אליך למסע...)

אתה עומד במרכז, זרועותיך מונחות בעייפות שמשויכת רק לכאלו שבדיוק סיימו ללכת מאה קילומטרים, על כתפיהם של שניים מחבריך לצוות. אתם מתלבטים לאיזו מהמצלמות הרבות שאוחזים ההורים להסתכל. כל ההורים נמצאים שם, חוץ מההורים שלך. אתה חייל בודד, את אמא לא ראית מאז אוגוסט, את אבא מאז נובמבר. אתה מישיר מבט אל המצלמה, וסוקר בינתיים את צבא ההורים של הצוות אשר פוקדים את המקום, כאילו מחפש, בכל זאת מקווה.

נדמה לך שראית את אמא שלך. אתה מסתכל, מצמצם את העיניים - היא לא אמורה להיות בהולנד? ממצמץ, לא מאמין - האם זה יכול להיות? מנסה לוודא איך שהוא - אני לא מדמיין? אתה מביט קצת ימינה, ורואה גם אותי עומדת שם.אתה מוריד את זרועותיך מהחברים שלידך, וצועד - בפישוק רגליים השמור רק ללוחמים עם שפשפת, אלינו. מחבק את סבא, ואת אמא. מנשק אותי. מוריד את כובע הצמר השחור, חושף שיער פרוע, ספוג זיעה, ומחייך אלינו את החיוך שכולנו אוהבים כל כך, שבשבילו היינו מוכנים לעשות את כל המאמץ המטורף הזה.

אני, אמא של הלוחם שלי וסבא שלו נסענו להפתיע אותו בסוף מאה קילומטרי ניווטי הבדד שעשה בשלושת הימים האחרונים. בגלל קצר בתקשורת, נסענו את כל הדרך מהמרכז לארבל כדי לגלות שאיחרנו בשעה ונשארו לנו עשרים דקות עם הבחור.

המבט שלך, המופתע, החושב-כי-הוזה, הפך את זה לשווה את זה. החיוך, ההזדמנות להתרפק על הצוואר שלך, ללטף את הזרוע שלך דרך המדים ספוגי הזיעה והבוץ. לנשק אותך, ולנשק אותך שוב, ורק עוד פעם אחת אחרונה, חביבה, נהדרת. בשביל שתלחש לי באוזן שאתה שמח לראות אותי פה. שתחייך אליי עם העיניים בצבע מדים המהפנטות שלך, אתה כל כך, כל כך יפה...

שיצלמו אותנו בגלוי ובסתר, אני מנשקת אותך על הלחי, אתה מחבק אותי וכפות הידיים שלנו שלובות כמו בוואלס. אתה כל כך מיוזע, ואני נדבקת אליך כמו למגנט, נזהרת לא להכאיב. "פעמיים 'אמרתי לך' ", אני אומרת. אמרתי לך שאחכה לך בסוף. אמרתי לך שאוהב אותך גם כשאתה מזיע כמו שרק גולנצ'יק מנווט יכול. אני מחייכת ושמה את ראשי על כתפך. לא יודעת אם חייכת גם אתה, כי אני עצמתי עיניים, מתמכרת לתחושה שלך, במציאות, קיים, בשר ודם. אני אף פעם לא צריכה דקה להתרגל אליך שוב, רק שתחזור פתאום, תהיה בבית. אתה אחרי מסע ואנחנו על הארבל המשקיף לכנרת הכל כך מלאה, ואתה לוחש לי שאתה זוכר שהחל ממחרתיים אני קצת פחות ילדונת. אתה כל כך חשוב לי, גיבור. אני כל כך גאה בך. גאה להיות שלך, שתציג אותי בחטף לחבר'ה בתור "החברה המדוברת", שאציג את עצמי בפני סבא שלך בתור "החברה של".

יש לי חבר קרבי. מהסוג שסוגר 21, מהסוג שמראיינים לאינטרנט. מהסוג שהיה ילד קטן יפה בצורה בלתי רגילה, שאהב לקרוא מנהרת הזמן ופחד מגבהים (מה חשבת, שאני אסע עם אמא שלך שעתיים ולא נדבר עליך?) מהסוג שאני אוהבת, שיש כמוהו רק אחד בכל העולם, מהסוג ש... נו, תחזור כבר הביתה!

נמשים

שאחרי כל החיבוקים מריחה כמו לוחם אחרי מסע של מאה קילומטרים, ואוהבת את זה.

הו וואו! אחד מחמשת "בלוגי היחסים" אני הטובים ביותר לפיכם? ממתי הבלוג שלי הוא בלוג יחסים? טוב, אני מניחה שהוא באמת הפך לכזה. בכל מקרה, לזכות אני לא מצפה, כי אם אתם שמים אותי באותה קטגוריה עם סניה ברור שזו הופכת להיות תחרות של מי פופולרי יותר ובזה מעולם לא הצטיינתי. המועמדות שימחה אותי נורא, זה מאוד לא ברור מאליו בעיניי. אני לא רגילה לקבל הכרה למה שאני עושה. 

בכל מקרה, בקטגוריית הבלוג הצבאי, Make Sure שאתם מצביעים לצ'רצ'יל (שהוא גם הגיבור של הפוסט הזה, כמובן). כאלו שיכתבו קיטש כמוני יש עוד הרבה - אבל מי שיכתוב צבא כמו שהוא כותב, לא תמצאו גם אם תחפשו. והקטע הוא, מופרכים ככל שישמעו לכם הדברים שלו, הכל אמת לאמיתה.

כמו שהגיבו על הפוסט הזה, "כל הכבוד לו" - הוא מסיים מסלול סיירת גולני עוד שבועיים - אם אתם רוצים לדעת מה זה אומר להיות בסיירת - טוב, תקראו את הבלוג שלו! תעשו לו טוב על הלב, מגיע לו 

(ואם כבר לפרגן, אז גם לפולחן האביב. פשוט כי אם כבר בלוג כתיבה, הוא כותב בליגה אחרת לגמרי).

דווקא נחמד לעשות בחירות כאלו בישראבלוג ממש קרוב למועד הבחירות לכנסת. אני בטוחה שהרבה שנכנסו עמוק לעניין הבלוגים והאנשים שסובבים אותם מרגישים, כמוני, שלכל עניין הבלוגיספירה יש משמעות והשפעה עצומה עליהם. לא זוכרת איזו בלוגרית ראיתי שחתמה בזמן האחרון פוסט ב"אוהבת אתכם כאילו הייתם חלק ממשי בחיים שלי", אבל לא יכלתי להסכים יותר.

אני קוראת בפעם השניה ספר - הפעם בגלל שאני צריכה לקרוא. הפעם הראשונה היתה לפני שנה, קצת אחרי שהתגייסת. ואחת הדמויות הראשיות, שנושאת את אותו השם כמו שלך, התקיימה בכל עמוד ועמוד - והרי איך אוכל שלא לגלוש למחשבות עליך כשהספר ככה צועק לי ככה על קיומך. וכשסיפרתי לך את זה בקול ספוג בגעגוע קיומי, אז, בשיחת טלפון נדירה של פעם באמצע הטירונות, אמרת לי (אתה בטח לא זוכר) "אין לך משהו יותר טוב לחשוב עליו?" והלב שלי נשבר לחתיכות קטנות, ואמרתי "איך אני לא אחשוב על זה?"

ועכשיו זה לא כמו אז. אני קוראת במיטה, מתחת לשמיכת הפוך האדומה שלי. הטלפון שלי מונח על השידה לידי. אני קוראת כמה עמודים ומשפילה אליו מבט - מדליקה, בוהה בו קצת, כאילו אם אעשה את זה מספיק זמן תתקשר בדיוק באותה השניה ואוכל להגיד "בדיוק חשבתי עליך!". ועוברות השעות, שמונה ועשרים, רבע לעשר, אחת עשרה וחצי, אחת. יש-סיכוי-שאולי-אתה-אמור לחזור סוף סוף היום הביתה, ומבחינתי זה אומר לקום בבוקר בציפייה. אני קוראת עוד כמה עמודים, ועוברת לחשוב על זה שהעובדה שלא התקשרת עד עכשיו אומרת שלא תחזור היום. עוד כמה סימונים של שורות לציטוט - אולי סתם נגמרה לך הבטריה, למרות שזה כבר סתם אופטימי מידי לחשוב. מדביקה סימניות מקטלגות בקצה העמוד בספר - וכנראה שאסתפק בעוד סוף שבוע של להפרד ממך מרחוק בערך ב6 בערב ולא לשמוע ממך עד שבוע הבא. אם כן, זה כבר יהיה הסופש החמישי ברציפות שמתנהל ככה. אוף, אוף, אוף אוף אוף, כמה שאני צריכה את החיבוק שלך, להרגיש במו ידיי את הגוף שלך כדי לוודא שאתה באמת קיים ואתה לא איזה קונספירציה מוזרה שהיקום מנסה להפעיל עליי. תחזור, ולשם שינוי אני אוכל להיות שם בשבילך ולא רק החברה הבלונדינית עם העיניים הכחולות שאתה יכול לספר עליה לחבר'ה אבל לא באמת לראות אף פעם. כבר כמעט שלושה חודשים שאנחנו ביחד - כן, אני יודעת, הזמן טס - מתוכם נפגשנו ארבע פעמים (אנסטסיה, מולאן רוז', לאב אקשלי, בחזרה לעתיד). דרקון שלי, גיבור שלי, נמר מעופף שלי, ראש ממשלה בריטי וחטוב שלי - בוא הביתה. כואב לי אם כואב לך. אני רוצה לרפא אותך במגע, למצוץ ממך את הכאב החוצה, ללחוץ איפה שכואב עד שירגע, ללטף אותך עד שתרדם. ללטף אותך אחרי שתרדם, ואחרי שתתעורר, לא להוריד ממך את הידיים, להרגיע, להרגע. לחבק אותך, רק לחבק אותך, אתה אומר לי מילים שפוצעות לי את הלב כי קשה לך ולי אין מה לעשות ואפילו לא מה לומר. כשתחזור אחכה לך עם שקית אוכל מההורים שלך. עם קוקו בשיער וחזייה בצבע טורקיז, ומקלחת חמה וחיבוקים חמים ואהבה חמה. 

נמשים

(אגב, הוא כותב יותר טוב ממני)