החלטתי שאני מקנאת בכל הבלוגרים האלו שפשוט כותבים לשם הפריקה, והחלטתי לתת לזה הזדמנות בעצמי. זה לא כל כך קריא בשבילכם, וסביר להניח שאם אני אקרא את זה עוד כמה זמן אני אחשוב שזה בולשיט ובזבוז של שטח איחסון אינטרנטי, אבל עדיין. 

לא ראיתי אותך מהעשרים וארבעה בנובמבר, זה הרבה זמן, גיבורצ'יק (שמתי לב שאני אף פעם לא כותבת עליך בגוף שלישי, פשוט כי אני יודעת שאתה קורא). לא סתם אמרתי שאני כבר שוכחת איך אתה נראה - אלוהים, תחזור כבר ותן לי לשנן בעל פה את סידור הנמשים על הפרצוף שלך כדי שיהיה לי במה להזכר כשתחזור לעוד-קצת-וזהו שבועות קשים. אגוצנטרית אמרנו, ואני אגיד לך גם למה, כשאתה מספר לי את סיפורי הסיוטים-בגשם אני קצת מרחמת על עצמי על זה שאין לי מה לומר כדי לנחם, אתה סובל ומה שעובר בראש שלי זה תזכורות שאין לי זכות להתלונן על הקושי שבציפייה לפגישות איתך כשמשנינו אתה זה שסובל באמת. ועוד חודש אחד ותקבל את התואר הנכסף עם הטפרים והכנפיים - ונצא לטיול, אם תרצה אני אנווט, וכשגשם ירד לא יהיה שם מפקד שיצעק עליך להגביר את הקצב, יהיה שם אותי. וכבר לא נצטרך לשקר שאני בת שבע עשרה, ואני אלבש גרביונים ואאסוף את השיער לקוקו ואספיג את העור שלי בליטרים של בושם תפוחי, וניפגש ונדבר לשם שינוי לא בגישת "אכול ושתה כי מחר נמות", או בגרסה שלנו "חבק ונשק כי מחר צבא", כי לכמה ימים לא יהיה מה לדאוג. בתכל'ס, די עם הפולניות המשתפכת שלי - אין מה לדאוג וזהו! אני חולמת עליך המון - שיחות על שיחות נאמרות בינינו בלילות, אם אתה לא יודע - בהן אני מספרת כל מה שעל הלב שלי וגם אתה מתחפר בי ולוחש לי כל מה שעובר עליך, ולא ברור אם אני חבוקה בזרועותיך או שאתה בשלי. וככה כל השיחות בראש שלי כבר קרו וזה הזוי כי אתה הרי לא מודע לקיומן, והרי במציאות הכל יתרחש אחרתף בעצם - לא אכפת לי, שיתרחשו אחרת - רק שיתרחשו... אני מנסה לשלוח לך מילות עידוד מרחוק ואני לא יודעת עד כמה אני מצליחה. מעניין אם אתה נראה כשאתה קורא את המילים שלי כמו שאני נראית כשאני קוראת את שלך...

אני רוצה לחזור לקנא בעצמי על כמה שאני מאושרת, מה קרה לי בימים האחרונים? אני לא מרוכזת, אני לא יוצאת מהמיטה, אני לא עושה את מה שמוטל עליי. אני לא שולחת מכתבים שהכנתי או אורזת תיק לטיול שאליו אני יוצאת עוד חמש שעות או מודדת את הגרביונים הנהדרים שקניתי בהולנד מסיבה אחת פשוטה - אני עצלנית מידי. כמות הפעמים שאמרתי בזמן האחרון "אבל... צריך לקום בשביל זה", חצי בצחוק חצי ברצינות - היא לא תאמן. ולאלכס ועומר קשה עם זה שהוא התגייס ובמקום לחשוב "הסבל שלי גדול יותר" אני לשם שינוי מנחמת ומעודדת, וניצן מספר לי על בחורה ש"אם היא תמשיך לכבוש אותי ככה בקצב הזה עוד נגיע לחתונה" ובמקום לחשוב לעצמי שאני לא הייתי טובה מספיק אני מדמיינת אותו מחייך ליד איזה רזונת וזה עושה לי טוב, וגל מספרת לי שהיא כבר לא בתולה ואני מופתעת ושמחה ומקנאה למרות שמי היה מאמין שאני זו שאקדים אותה. המון דברים קורים בחיים של אנשים סביבי ולמרות שלכאורה, על הנייר, הכל טוב אצלי, כמו פולניה משהו בי כבד, ואני לא מצליחה לשים עליו את האצבע. העצלנות הכרונית והדחיינות השיטתית יגררו אותי לבכי ביום מן הימים - כרגע אני סתם אדישה להכל. אדישה לחברים שלי ואדישה ללימודים ואדישה לעצמי ואפילו כמעט אדישה לדן (יש דברים שאי אפשר להשאר אדיש אליהם), אבל יש ימים שהזמן לא זז וכמה סנובית נהייתי שבחורים שמתחילים איתי אפילו לא מזיזים לאגו הרקוב שלי, ובעבודה הזמן לא זז ומכונת הקפה מותירה את הידיים שלי מנומרות בכוויות וחסרות תחושה.

אההההההההה אני רוצה פשוט לדפוק צעקה אחת חזקה רק כדי לוודא שאני עוד מסוגלת, אבל תמיד יש מישהו בבית, או מישהו מהשכנים בבית, ועל מי אני עובדת, כל זה רק תירוץ, אני לא בן אדם משוחרר מספיק כדי לצעוק ככה, או כדי באמת לצאת לרקוד סלסה עם הסטודנט החנון מהאוטובוס, או בכלל כדי לרקוד כשמישהו רואה אותי. שמישהו יבוא ויוציא את המקל שתקוע לי בתחת או יפתח לי את הפה וישפוך לי לגרון אלכוהול ישר מהבקבוק - אולי ככה אני אלמד מה זה ה"שחרור" הזה שכולם מדברים עליו, אולי ככה אני לא ארגיש כאילו כולם חושבים שאני מוזרה כל הזמן, אולי ככה אני ארגיש יותר סקסית (מצטערת, המילה הזאת פשוט נשמעת לי מגוחכת, ובטח שלא קשורה אליי) ויותר עצמי, אולי ככה אנשים יוכלו סוף סוף לראות את העצמי הזה שאני כל הזמן מדברת עליו. אני מתמכרת לישראבלוג וכל מעטפה קטנה שליד הסמל של המייל בסרגל הכלים שלי מקפיצה אותי לראות אם זו עוד תגובה בבלוג או שהצבא מראה סימני התעניינות כלשהם בחסרת ההשכלה שאני. מעניין מה אני אעשה בצבא בסוף (בבקשה בבקשה משהו מרשים ומתגמל, צהל, בבקשה מכם, תשמידו את התולעים שלועסות את הגאווה המתפוררת שלי). ובבקשה שסוף ינואר יהיה שמחה כפולה ולא שמחה מהולה בעצב ורגשי נחיתות, מרפי, או מי שזה לא יהיה שמנהל כאן את העניינים, תנו לי לעבור את המיונים לשנת השירות. תנו לי להרגיש לשם שינוי שאני הטופ של הטופ, ולא השלוש-יחידות-מתמטיקה שתי-מגמות-הומאניות שאני, תנו לי משהו טוב להוסיף לרזומה כי נכון לעכשיו אם מישהו יכתוב את קורות חיי על נייר אני בספק אם מישהו יתרשם. המוצלחת שהחברים שלי עושים ממני לפעמים - זו לא אני, אני בורחת, אני מהאנשים שעוברים כיתה אחרי שנתיים ומחליפים מגמה אחרי חודשיים ושנמאס להם מדברים אחרי שבועיים, ואוי ואבוי איך אני אסתדר בצבא, איך אני אסתדר בחיים! מה אני אלמד לעזאזל, איך בגיל 21 אני אמורה לבחור מה אני רוצה לעשות בחיים? אני רוצה ללמוד קצת מכל דבר, לעזאזל עם הצורך להתפרנס. לעזאזל עם הגשם ולעזאזל עם מקשים סוררים במקלדת.

אם לא כל הדשא הירוק הזה בצידי הדרכים, ואם לא האוזניות שמאפשרות לי לברוח מהרעש הטורדני הזה שלא מפסיק לרגע, ואם לא דן שמציל אותי בעצם הקיום שלו (חוסר התוכן בחיים שלי כרגע קצת שוקט כשאני נזכרת שיש לי למי לחכות) וממציא כינויים לכינויים שלי (אני אפילו לא יכולה לכעוס כשהוא קוטע אותי אם הוא משתמש באחד מהם), אם לא כל אלה - אני לא רוצה לדעת איך היו נראים החיים שלי כרגע. כנראה כמו עוד תקופה חסרת רגש לחלוטין של צפייה אובססיבית בעונות שלמות של סדרות טלויזיה מתחת לשמיכה בחדר הכחול והלא מאוורר שלי. הפוסט הזה מזכיר לי בניסוח את הפוסטים שהייתי כותבת בזמנים היותר מדוכדכים שלי. אני לא מדוכדכת. אני סתם אדישה, ובגלל שאני אני זה יוצא יותר מתלונן ממה שתכננתי. עוד משהו שרציתי להגיד? אה, כן. אני מתיימרת לאהוב קריאה הרבה יותר משאני באמת עושה את זה במציאות. כן, אמרתי את זה! (אבל אני עדיין אוהבת ספרים מאוד). עוד דבר שעושה לי את היום - לראות בסטטיסטיקות של הבלוג כשאנשים מגיעים לכאן על ידי חיפוש של השם הקודם של הבלוג. או כשאני הולכת על המדרכה ברחוב ונהגים מסובבים אליי את הראש. או כשאני מקבלת אות חיים מרחוק מהחייל הקרבי-עד-אימה שלי. יש לי צורך להצהיר כמה אני מרגישה חשובה ברגעים כאלה.

נמשים

ההההההההה כמה שעכשיו יותר קל. 

כל חוויה שעברתי בהולנד כמו נוצרה כדי לספר לך, איך רקדתי סווינג יחפה בפאב עם אמנים נודדים, איך השלג נחת על העיר בעדינות של מפית הצונחת אל הרצפה, איך כל המראות שמוכרים לך כל כך נראים דרך העיניים שלי. וכל לילה כשנכנסתי למיטה הזרה והמוכרת במבוא-חדר-הכביסה של בית הולנדי עשיר על גבול תעלת המים, דמיינתי אותנו שוכבים במיטה שלך ואני מספרת לך וצוחקת לך ועוצמת עיניים איתך, וכל יום כשנסעתי על סבל האופניים של בחור הולנדי בלונדיני, דמיינתי שזה אתה שאותו אני מחבקת בכפור, ונזכרתי שפעם כשהיו אומרים לי "הולנדי" אתה הראשון שהיה מצטייר לי בראש. 

ראיתי את הולנד של דצמבר עטופה בלבן של שלג ושקוף של גשם, רטובה וקרה, דמיינתי את שדות הצבעונים עוצרי הנשימה של אפריל, אך נאלצתי להסתפק בעשרים פקעות שהצלחתי להבריח לארץ עמוק בתוך המזוודה. ראיתי את דלפט של דמצבר מוארת באורות בכל הצבעים לכבוד ליל האורות, דמיינתי אותנו הולכים מחובקים בעיניים נוצצות, אך נאלצתי להסתפק בהולנדי אחד שבמשך שעתיים וחצי הספיק לשמוע הרבה מאוד עליך. ואיזה היפוך תפקידים זה היה, אני מועכת ברגלי גושי שלג אחרונים שנותרו בכיכר העיר של דלפט, ואתה זה שיושב בארץ - אם לפני שנה וחצי היית אומר לי שהמצב הזה, על כך מה שכלול בו, יתרחש - לא הייתי מאמינה לך. אני חושבת כמה עברנו בתקופה הלא קצרה הזו - כל אחד בנפרד וגם ביחד, והזכרונות עוברים לי מול העיניים כמו בסרט, ופעם היינו נשארים לדבר עד השעות הקטנות של הלילה כי לשנינו היה את כל הזמן שבעולם. 

קשה לי מאוד כשאתה רחוק ככה, אני לא אגיד שלא. אנחנו הולכים באמסטרדם והבנות סביבי מתבכיינות על שבוע בלי סקס, ואני מתקשרת אליך לשיחה קצרצרה של תחילת הסופ"ש כדי לגלות ששלושת השבועות של הציפיה לפגישה יתארכו לכמעט חודש וחצי, מנתקת את השיחה וממשיכה את הסיור שלי בעיר הקפואה בעיניים לחות וכבות. אנשים שואלים אותי למה אני עושה את זה לעצמי, מה כבר יכול להיות שווה לחכות כל כך הרבה זמן בגעגוע - ואני עושה להם כזה פרצוף כי התשובה הזו כל כך ברורה מאליה בעיניי. כי זה הרי אתה, ואחרי כל כך הרבה חודשים שלא היה בינינו שום קשר פתאום יש לי אותך, ואתה אומר לי בקול צרוד שאתה מתגעגע אליי ואני נמסה מאושר, וגם אם אני לא יכולה להפגש איתך אתה עדיין כאן ואתה קיים בחיים שלי הרבה יותר ממה שאתה יכול לדמיין. ובסופו של דבר אני מוצאת את עצמי מריצה בראש את הסצנה העתידית שלי קופצת עליך בחיבוק אחרי כל הזמן הזה שמרגיש כמו נצח, והמוח שלי מדמה את הלחי שלי נצמדת לשלך ואת הזרועות החזקות שלך על הגב שלי, ואת הלחישות לתוך האוזן ואת החיוך.... ומה יש לי לרצות יותר מזה?

נמשים.

וואו אני חייבת להפסיק עם הקיטש הזה (!!)

זו המציאות שלנו, ואני מזריקה אותה עמוק לתוך הדם באובססיביות, מזועזעת מאיך שהאנשים מסביבי מבלים וחיים כרגיל, ואיך בפייסבוק שלי יש סטטוסים של נוער הדרום שמספר על טילים ומקלטים ולצידם, בשיא הנונשלנטיות, תמונות ממסעדות ובילויים של צעירי המרכז השאננים. איך אפשר?? אין בכם אמתיה, הבנה, רצון להבין, רגשות אשמה, משהו? אני בביתי המוגן שהרחק מטווח הסכנה הממשית, עוקבת באובססיביות מוגזמת אחרי כל אזעקה, קוראת בעקביות כל כתבונת בynet, סופרת ויודעת את כל המספרים והמקומות והשעות, מדווחת על זה לאנשים סביבי בתדירות קצת מעיקה. במחשבה לאחור, לפני שלוש שנים היה מבצע עופרת יצוקה. הייתי אז ללא צל של ספק בוגרת ומבינה, ומה אני זוכרת משם? נאדה. היה מבצע, היו טילים בדרום, היתה כניסה מאסיבית של צה"ל לעזה - וחוץ מהשורות הכלליות האלו אני לא יודעת להגיד לכם כלום על המבצע הזה, שהתרחש כאן, בישראל, לידי, כשאני הייתי בהחלט מסוגלת להבין מה קורה סביבי. ועכשיו לפחות זה, אם אני מסוגלת לקלוט ולהבין אני אעשה את זה עד הסוף - ואסביר להולנדים של המשלחת ששואלים אותי אם קורה משהו בארץ על הכל בפרטי פרטים, בין אם הם רוצים לשמוע ובין אם לא. ואני בקיאה בשמות ובנתונים ועוקבת אחרי כל פיסת מידע שהותרה לפרסום כדי לדעת לאן זה מתקדם. אם אני חיה כאן, עכשיו, מחובתי ומרצוני להבין עד הסוף מה קורה פה. ראיתי סטטוס של בחור תל אביבי (בלוגר מפורסם מאוד לשעבר) שכותב "בקצב הזה בקרוב אני זה שאצטרך להתארח אצל חברים מהדרום" וזה העלה לי את הסעיף. אפילו לא היתה פגיעה בתל אביב וכבר הם מרגישים יותר מסכנים מכל עוטף עזה שכבר שלוש שנים חוטפים התראות לא צפויות, ומאז תחילת המבצע ספגו יותר מאלף טילים (שחלק לא מבוטל מהם יורט על ידי סוללת כיפת ברזל שמצליחים מעבר לכל דימיון ומצילים כל כך הרבה). וחוץ מזה, כל השאננות הזאת, מה קרה ל"כל ישראל אחים", אנחנו עם שיודע לספר מילים יפות מרחוק ולתמוך בהקדשת שירים בגלגלצ, כל עוד זה לא מגיע אלינו, כל עוד אנחנו חיים כרגיל. כל עוד אנחנו נמשיך לצאת לאכול סושי ולקנות בגדים, לחגוג ימי הולדת במסעדות ומסיבות, לצאת לשתות בברים ולהתמרמר על סיום סאגת דמדומים. והשאננות והאדישות האלו גורמים לי לרצות לקחת איזה גוש פחם בידיים ולדחוס אותו ליהלום, או לפחות לצאת לכל מקומות הבילוי ההם ו... ולא יודעת.

ואומרים "אתם יכולים לישון בשקט, יש חיילים ששומרים עלינו", אבל בדיוק בגלל זה אני לא יכולה לישון בשקט, אני לא רוצה שתשמור עלינו, אני רוצה אותך בבית ובטוח ומוגן. אני רוצה להגן עליך בעצמי, להגיע עד להיכן שאתה לא נמצא, ופשוט לתפוס לך את כף היד ולברוח בכל הכוח. זה כבר מעבר לעניין שכל כך קשה לי לראות אותך סובל, מעבר לזה שכל כך קשה לי לשמוע את הקול שלך שניכר עליו שלא יודע מה הולך לקרות, זה כבר מעבר לאי נוחות - זה חוסר בטחון וזו אי-ודאות. יכול להיות שאתה סתם יושב מקורקע, למרות שאני בספק. מאז תחילת המבצע הזה הדבר שהיה לי הכי חשוב הוא לשמוע שאתה בסדר, איך אחרי כל ה"השיחה מועברת לתא הקולי" שמחתי לראות את השם שלך והתמונה שלנו מופיעים על הצג. גם אם אתה כן יוצא לעשות עכשיו משהו מבצעי או הגנתי כלשהו, אני רוצה לראות אותך ולו לרגע, לתת לך חיבוק ולא לרצות לעזוב, לטעון קצת גם אותי וגם אותך, להרגיש אותך איתי לרגע. אני לא באמת יכולה לחכות לזה חודשיים אבל אין לי ברירה - אני אחכה ואני אראה אותך ואני אהיה מאושרת. בינתיים אני דואגת לך מרחוק, מחבקת אותך מרחוק, אוהבת אותך מרחוק. את הפזמולדת שלך אתה תחגוג עמוק בצבא, אבל אני מחכה לך בבית. 

נמשים

שמופתעת להיות במומלצים, אבל לא רק לי מגיע - זה החייל האמיץ שלי. ואותו באמת מעניין לקרוא (ותעשו לי טובה - אם אתם באמת עושים את זה, תשאירו אצלו סימן. שידע. תשמחו אותו קצת)