וכמה זה קיטשי וכמה זה כנה, לשכב באמצע הלילה בעיניים פקוחות להפליא, ולתלות את המבט העייף שלי בשפתיים הרדומות שלך. לשחק חבר-את-הנקודות עם הנמשים, לדלג מריס אל ריס בדמיוני. ולמרות שהשינה גנבה גם אותי באותו הלילה, כשפתחת את העיניים שלך לרגע תמיד פגשת באלו שלי, שאם היו מערבבים אותן יחד היה יוצא הים הצלול והיפה ביותר בעולם. התקרבתי אליך עוד קצת, להעביר אצבעות בשיער שנקצץ באכזריות על ידי האחידות המאולצת, ונזהרת לא לקטוע את השינה הנוחה היקרה מפז שלך. אתה פולט מתוך שינה מן המהום שאני לא יודעת לפרש ואני כתמיד שותקת. כיף לראות אותך ככה, משוחרר מדאגות, הזרועות שלך פרושות לכל עבר פשוט כי לשם שינוי אתה יכול. כשהתעוררת עם האורות הראשונים ועם ההרגל, התקרבנו עד שהיה לנו חם מידי והתרחקנו עד שהיה לנו קר מידי. אין לך מושג איזה עוצמה משכרת זו, למצוא את הנקודה המדויקת להניח את כף היד שלי, כשהלב המשוגע שלך מנסה בכל עוצמתו לפלס את דרכו מחוץ לחזה ולהתכרבל בתוך האחיזה שלי, להמשיך להתגלגל פעימה אחר פעימה, לפי הקצב, חפון מקום מבטחים.
אני מחכה שיגיע כבר החורף, אתה, מסיבות ברורות, קצת פחות. אבל אל תדאג, בינתיים הטוב ביותר שאוקטובר המזויף הצליח להפיק היו טיפות שלא יטרידו אותך, אלא רק אותי, הרי כמה עוד אפשר לתת לי לחכות, חודשים על חודשים, אני רוצה את הכל בחזרה. הירוק הזה עוד ישגע אותי. כל זאת בלי לזלזל בחום האהוב שלך, שמעבר להיותו כל מה שתשאף לייצג הוא גם האדמה, אשתך לעתיד, שברוב הימים זוכה במקומי להרגיש את כל החוזק שלך נרפה. כל הסתיו לרשותנו, ובחורף תוכל לברוח מהגשם המרגיז אליי. נשפץ את השביזות שלך, בתנופת זרוע החלטית אני אעיף את כל פסלי הלחץ ממדפי הלב שלך, שיתנפצו על הרצפה, ואצופף אותם עד אין מקום בכל תענוגות העולם הקטנות והגדולות. ברגליים דקות, בציפורניים ארוכות, בנשיקות רכות, באושר הרך והכאבים הקטנים שימתקו יותר מכל קוץ של פטל, באצבעות הנקיות שיאהבו את מגע הכתף שלך יותר מכל אלונקה. מול צוקים וים טבול בלילה אנחנו צוללים לחיבוק לופת, מול שלט של אבנים מתגלגלות אנחנו מתדרדרים להיות אלו שעוברי אורח רושפים בהם מבטים חטופים של קנאה. מול כוכבים שמאיימים למשוך אותנו לצוף איתם אל האופק הספוג בערפל אנחנו יושבים כמו שני זרים או כמו אותו אדם ממש, מחייכים ומחכים, מי יודע למה. אנחנו קמים והולכים, נותנים לרוח לקלוע מהשיער שלי סבך של בלונד וצלילים. שמות וצבעים. אסוציאציות וכרטיסים לסרט, שיישארו אצלי בארנק, לא לשכוח לזכור את היום הזה. על מי אני עובדת, כאילו שאני באמת אשכח.
נמשים
אני כותבת את זה לך בדיוק באותה המידה שאני כותבת את זה לעצמי.
רוב האנשים מצחצחים שיניים בהיסח הדעת. הם עושים זאת בכוח האינרציה, עוד פעולה חסרת משמעות שצריך להשלים בסדרת המטלות הרציפה של הבוקר. באותם הימים הנדירים אני מצחצחת שיניים בחיוך כזה, שלפעמים קצת מקשה על הצחצוח. אומרים שהדבר הראשון שאוכלים אחרי צחצוח השיניים אינו טעים. אבל אתה הכי טעים ככה - נשיקות עם טעם של לילה שלם של ציפיה. בעיניים רכות או רושפות אתה מושיט אליי ידיים שמוצאות את מקומן על הגב, שבלכתך ידמיין אותן כמגע פאנטום. למרות שלשנינו לא חסרות כאלו, באותם הרגעים אין צורך במילים. החיוך אומר די והותר. כשאתה כאן אני רק רוצה להצמד אליך כמה שרק אפשר, לא להשאיר לאוויר זכות קיום בינינו. לטמון את אפי בצוואר או בחזה, לנדב נשיקות קצרות ומתוקות.
לקום איתך בבוקר. וכשאני מטגנת לנו פנקייקים מתוקים עד אימה, להרגיש את האצבעות שלך מחליקות על המותניים ואת הסנטר שלך מונח על כתפי.. הרי איך אפשר לצפות שאוכל להתרכז בבישול במין מצב שכזה. למרות שבבית הזה אי אפשר לצפות כניסה פתאומית לחדר, קריאה דחופה מבעד לדלת הנעולה, בעצם - לא למרות, בזכות כל זה, כל נשיקה היא קצת כמו פרי אסור ששמור רק לנו. ולכן החיוכים, ולכן אני מאושרת, בחור "בסדר" שלי, ולכן אני ממשיכה לחכות גם כשאתה רחוק.
לחכות לחמש הדקות היומיות של הקול שלך ממרחק קילומטרים על קילומטרים, לנסות לתאר לעצמי מה עובר עליך, מכל הבחינות. להתגעגע אליך ולהתגעגע לכל אותם הימים שבהם יכלתי לדעת שבערב תתקשר ונדבר שעות כשאתה נושם לתוך השפורפרת אוויר ירושלמי מטהר או אוויר ירוק מהצפון. כרגע אסתפק באוויר הדרומי היבש, הקצוב. חמש או עשר דקות כל יום שבהן אני מדמיינת מה היה קורה אם בינתיים לא היה צבא. היינו נפגשים המון, הולכים ליער שלי, מטיילים בנחל שלך, הייתי מכירה אותך עד לפרטים הכי קטנים וזניחים ואתה היית עומד על כל דיוקיי.
אבל אז אני נזכרת כמה קצוב הזמן שלי איתך ומחזירה את עצמי למציאות, לנסות לדמיין אותך במדים המחמיאים על רקע כל הצהוב הזה, את הנעליים האדומות על רקע אבן ירושלמית, את החיוך על רקע הכותל. אני רוצה לשמוע כל מה שהעיק עליך ולו במעט, לדעת מה שטוב לך, לדעת הכל. את חמש הדקות האלו למתוח עד לקצוות. לדעת הכל הכל הכל. "אך אני אבעט במקובל, את המציאות אקבור בסל" ורק אשלח לך כמה אותות חיים כשכל המחשבות שלי יצטברו לכדי הודעה.
אז גם אם כל זה כבר לא יחזור להיות כמו ההתחלה המתוקה, המרוגשת שלנו, של סיפורים שמקריאים את עצמם לתוך האוזניים שלי ושלך, של תורנות בחירת שירים. של נשיכת שפתיים מול סופרים חיים ונושמים שחתמו לנו, של נשיכת שפתיים סתם כי אפשר. אז מה אם פנקס של הנסיך הקטן הפך לפנקס וצבאי. את הזכרונות אף אחד לא יקח לי, זכרונות שלי מחליקה את האצבעות שלי בין שלך בישיבה ביער, לפני הנשיקה הראשונה שלנו. זכרונות שלנו מכורבלים מול שודדי הקאריביים, ואתה מאכיל אותי בקרואסונים כמו אמא פולניה. זכרונות שלנו מתווכחים בהתרגשות על טיב ההצגה שהרגע ראינו. אני מניחה את הראש על כתפך ברכבת ואנחנו חולקים אוזניות. אנחנו מסתמכים על פנסים בתוך הנקבה החשוכה בירושלים. אנחנו צועדים בפארק ואתה מספר בהתלהבות על שנאתך לציפור חומסת אחת. אתה מחבק אותי אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס לא מוכר. אני זונחת זכרונות רועשים מהעבר לטובתך. אנחנו אוכלים עוגה על הערסל ושלי נופלת לקרקע. אתה מתווכח בחיוך עם חברות שלי על סוגיית תנועות הנוער או זוטות פייסבוק. אני מתקשרת אליך בוכה. אני הולכת לאיבוד בתחנת הרכבת. אתה יורד בתחנה הלא נכונה. אתה מתקן אותי, זו לא יונה אלא צוצלת. אתה קורא את יונה ונער ואני מתלהבת מחדש. אנחנו מתעצלים לצאת מהמיטה.
לאיש שגר בבית מספר מאה ושש יש חצר גדולה עם עצי פרי. כל יום בשעה עשר הוא יוצא לחצר במכנס הקשור בחוט ובגופייה לבנה, מושך את הצינור הירוק שמוצמד לקיר המערבי של הבית ומשקה אותם, לפי הסדר, משמאל לימין. לאיש שגר בבית מספר מאה ושש קוראים עמנואל. הוא כבר בן שבעים ושתים, ו"שני פעם לשבוע", לדבריו, הוא מבקר בבית החולים, לתחזק את הזכרון ההולך ומחליד. כך לפחות הוא טען. בשנה האחרונה איש לא ראה אותו עוזב את החצר המדויקת, הנטועה, שנטעה אותו בתוכה. לעמנואל יש כלב קטן ושחור שקוראים לו קונפוציוס, שהיה נובח על עוברי הרחוב שהיו קרבים לשער העץ של בית מספר מאה ושש, שהרי הרגיש שעזרה לידידים חשובה יותר מתרומה לקהילה הסובבת אותו. קונפוציוס לא תמיד היה חלק מהבית. יום אחד, כשהיה בנו של עמנואל בן עשרים ושלוש, מצא עמנואל את גור הכלבים מונח, משום מה, בפתח השער לביתו, מכורבל בתוך קופסת קרטון עליה הודפס חד קרן שבפיו שלט מטושטש. עמנואל היה מאכיל את קונפוציוס באוכל איכותי לכלבים ובהגיגים פילוסופיים על החיים שאחרי המוות, כמו שהוא אוהב. אנושיות הפכה אצלו למילה נרדפת למוסר. שלא כמו הכלב, עמנואל דווקא היה בעד טקסים. החביתה בארוחת הבוקר שהיה מכין לעצמו היתה מסודרת תמיד על החצי השמאלי של הצלחת, לצד הרבע העליון שהוקדש לעגבניות והתחתון שאוכלס בגבינה לבנה. הוא היה אוכל אותם בכיוון השעון, בסדר הנכון, לא עובר לחלק המנה הבא עד שסיים את קודמו. עמנואל דווקא כן היה נכון ללמוד. הוא היה יושב עם ספרי הפילוסופיה בכורסא שכבר שוקעת תחתיו יותר מפעם, דבר שנבע מעייפות הכורסא ולא ממשקלו שלו, שהרי היה גבר צנום למדי. האגדה מספרת שכשהיה צעיר חינך עמנואל צעירים אשר ביקשו לדעת דרכי התנהגות, וכשאחד מאלו היה מרגיז אותו, היתה מלבינה אחת משערות ראשו. ביום שבא ובו הלבינה השערה השחורה האחרונה עזב עמנואל את בית החינוך, הותיר מאחוריו גדודי נוער שנמס תחת שעוות חותמו, והחליף את כסא המורה בכורסא שבסלון, ליד כוננית הספרים. לכשבגרה, ניסתה אחת מתלמידותיו לחפש זכר לשיעורים מעוררי ההשראה של עמנואל, אך מאמציה עלו לשווא. הוא לא הותיר אחריו כתבים, למרות שעטו עברה על דפים כמה שנדמה לכל כבמשיחת קולמוס אחת. מה היו גורלם של הדפים הללו? אין איש יודע. יש שאמרו שהיה שורף אותם בסוף כל יום, יש שאמרו שהם וודאי מוחבאים תחת מרצפת רופפת במטבח ביתו, ויש שגיחכו ואמרו שוודאי הוא מאכיל בהם את הכלב שלו, השחור, הקטן. עמנואל כבר לא טרח להקשיב לאותם תלמידים לשעבר, אשר לפעמים היו מהרהרים בקיומו בקול רם כשעברו ליד הבית עם שער העץ הגדול, בלי לחשוב שמא חלונות חדריו היו פתוחים. הם רק בני תשע עשרה, הוא היה חושב לעצמו. מה הם מבינים לגבי החיים, הוא בגיל תשע עשרה הספיק כבר להתחתן, ומכאן אפשר להסיק את מידת החוכמה המצומצמת של הגיל הפזיז הזה, הרי לו היה זה רעיון שעלה יפה, הוא לא היה יושב עכשיו לבד עם ספרי הפילוסופיה. הוא הפסיק להתגעגע לתקופות בהן עבד כספרן, אך עוד היו בו כיסופים מסוימים לעבודה הראשונה שאי פעם היתה לו, כרועה צאן. הוא התגעגע לשתיקת הכבשים, ששקטו, שלא אמרו דבר, ורק הביטו בו בעיניים מלאות בחכמה, או טיפשות, הוא מעולם לא הבחין בין השנים. הוא היה מספר להם משלים על אהבת האדם ואהבת האחר, והן היו ממשיכות לצעוד וללעוס עשבי בר. הן ודאי לא הבינו את כפלי המשמעויות שהיו בדבריו. עכשיו, כשישב בכורסא בחדר המואר באורות הטבעיים האחרונים של היום, הוא הרהר מחשבות אחרונות, הרהר, ותהה אם אי פעם יוכל למצוא מקום בו יוכל להנהיג לפי עיקרי אמונתו. אולי בגלגול הבא.