אני מתגעגעת, ללא מעט דברים, לכמה אנשים טובים, לעשרות מקומות ונקודות על ציר הזמן עד כה.
ילדות ופשטות, אלו דברים שאין להם תחליף. הם טבולים כולם בארגז חול של תמימות. בימים המתוקים של גן חובה שבהם לא הבנתי למה המבוגרים רבים בכלל, למה צריך מלחמות, שפשוט ייפגשו ויעשו שלום! הימים המצוטטים לנצח שלי, המלאים עד קצה המכסה בשאלות פילוסופיות שהייתי מעלה, כגון "אמא, אבא, אם תמותו לפניי, מי ייתן לי לאכול?" (את הציטוטים המביכים עד כדי הכתרתי לעגבנייה לא ארשום כאן). ימים בהם אם מישהו היה מספר לך משהו, ודאי שהוא היה אמת, לא הגיוני ככל שיהיה. הימים בהם אפילו הפחד היה נאיבי, של תקופות חרדתיות שנבעו מסדק בבועה שלי, היחשפותי לקצת רע בעולם, שגררו חצי שנה של לילות עטופים בשמיכות מגן - דבר שנפתר ברגע שדיברתי עם מישהו ששיקף לי את המציאות, הבטוחה, כמו שמשקפים אותה לילדה בת שבע. אין דרך להתחרות בתמימות המתוקה עד אין קץ הזו, שכשאובדת אין דרך למצוא אותה חזרה, ובמיוחד כשחיים באזור לא ברור מאליו שכזה, שמחייב אותנו להתבגר מוקדם יותר מילדי השמנת האירופאים או האמריקאים. אז כן, אני מתגעגעת לראשוניות ולנאיביות.
אבשלום / גידי גוב ורוני אלטר
מה לא, למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא מחר?"
כך בכלל הוצפו כל הגעגועים האלו אצלי. זה דיסק שיצא בקרוב, "לילה של כוכבים", של ביצועים מחודשים של כל מיני אמנים, נהדרים כל כך, של שירי ילדים מאת שלום חנוך. בתור אחת שיש לה חיבה לשירי ילדים איכותיים באמת (קילפתי תפוז, מכופף הבננות..) וקלאסיקות ספרות של ילדים (הנסיך הקטן, פו הדב, והעץ הנדיב), זה קסם לי נורא.
- - -
קראתי איזה תגובה בפייסבוק של מישהו שאני מכירה טוב, שכתב לאח שלו שנמצא רחוק, לומד ומגשים את החלומות שלו. הוא כתב לו שהוא מקנא בו וגאה בו, אוהב אותו, ומתגעגע. (אני מרגישה רגשנית יתר, אבל זה העלה לי דמעות. פיזית, היו לי דמעות בעיניים. אני חושבת שאני אמפתית מידי. אולי זה גם קצת טוב) געגוע זאת מילה חזקה. תשתמשו בה רק כשאתם יודעים שיש בה משמעות שקיימת לא רק בדמיון שלכם.
לתת הבטחות, גם כשממש לא מתחשק, ולקיים אותן עד הסוף ואפילו יותר מזהלרקוד עד שאין יותר כוחלהיקלע לתוך חיבוק ממש ממש ארוך, ממש ממש דביק וממש אבל ממש מתוקלישון ביחד עם מישהו שבאמת אוהביםלהודות בסוד שהסתרתם לזר מוחלט לעשות משהו למרות שאתם ההפך מכישרוניים בו לאבד את הטלפון ולא להיכנס לפאניקה, ולחייך לא פחות כשמישהו נחמד מחזיר לכם אותו לקרוא ספר בלגימה אחת, מההתחלה עד הסוף שפתיים נוגעות בשפתיים, בלי לשון, רק חיוךלשמור על סדר בחיים לעשות כל מה שהרופאים אומרים לך לעשות לעשות משהו שאסור לך לעשות אבל באמת לא יזיק לך, רק פעם אחת לאזור אומץ ולעשות כבר את השיחה שאתם מתביישים להתחיל לעשות משהו בשביל מישהו ולא בשביל עצמך לסיים משהו שממש קשה לך לעשות הרבה לפני הדד לייןלתפוס מצלמה ולצאת לצלם, בין אם זה פרחים או וידאו של החברים עושים שטויותלפנות אחר צהריים שלם רק בשביל לפנק ולטפח את עצמך להתאמן על משהו עד שתהיו מומחים להירדם בלי לתכנן את זה לישון ממש ממש הרבה, לקום מאוחר מידי, לאחר, ושזה לא יהיה אכפת לדבר עם מישהו שנראה כאילו הוא צריך חיבוקלהלוות כסף לחבר, גם אתה יודע שהוא לא יחזור אליךלעצור שניה להקשיב למה שאנשים אומרים, יש להם משמעות להקשיב למילים של שירים ולמצוא מוזיקה שאתם באמת מתחברים אליה לאטום את הלב בפני כאלה שבאמת לא אכפת להם מכם לשבת עם מישהו קרוב ולתת לו להראות או להשמיע לכם את הכישרון שלו לדבר עם אלה שלא מדברים איתםלשים פס על כל מה שאנשים חושבים עליכם להראות למי שחשוב לכם שאתם מבאמת אוהבים אותם, גם אם זה נראה ברור מאליו, זה לא. להסתכל לאנשים בעינייםלאהוב את עצמכם לשם שינוי, או לאהוב אחרים לשם שינוי להפסיק להתעצל כבר! ולדבר ביום אחד עם הרבה אנשים שלא דיברתם איתם המון זמן ולא לשנוא אף אחדלעשות משהו כדי לגרום למישהו לחייךולא להתבייש ממי שאתם אוהבים.
- - - - - - -
כל זה נכתב לפני שנה כמעט, כמו שאתם יכולים כבר לראות (אז אפילו לא הייתי חתומה תחת הכינוי הזה). אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי בתור בלוגרית לעניין. למרות שאני בספק אם זהו פוסט לעניין - החלטתי לנקות ממנו את האבק שהצטבר עליו בטיוטות, כי עם כמה שאני יצור פרנואידי שעסוק בלתכנן את העתיד, אני חייבת להגיד שאני די תלויה בעבר. חזרתי לכתוב ואפסיק לפרסם טיוטות ישנות כמו שעשיתי בחודש האחרון. סוף שבוע מכורבל בשמיכת פוך בחדר כחול, בחברתם של מיטב הסרטים שטרם הספקתי לראות. וספרים. אם תרצו אמליץ לכם!
הלוואי שהיה לי למה לצאת בערב. אני מתכוונת, עם מי. אני מתכוונת, מעטי חברי-המציאות (כלומר, לא חברי-ישראבלוג רחוקים) שיש לי עסוקים גם הם. חבל, יש לי חשק הרפתקני היום. נועז אפילו. איזה כיף זה להרגיש ככה, הא?
נמשים
אני חושבת שכל מה שכתבתי שם למעלה עדיין רלוונטי. מה שכן, השתמשתי בורוד הרבה יותר מידי
(וגם, וואו, רק עכשיו אני נזכרת בהקשרים שחלק מהדברים למעלה נכתבו. נוטלגיה Indeed!)
הם הרימו כוסית לחיי מזג אויר טוב כל עוד הם ביחד, כמו חברים טובים מזה עידנים. כשנאלצו להפרד מסיבות מובנות ולחזור לשגרה, הגשם התחיל לטפטף. כמו מחוסר בית בחיפוש אחרי מחסה או חולה צליאק שעומד במבט מתוסכל מול מדפון המוצרים נטולי הגלוטן במכולת, הוא ניסה להבין את טיבו של העולם הזה, את סיבותיו, את סודותיו. הוא תהה על קנקנו. עמד, בהה באוויר, ותהה על קנקנו. אמנם לאחרונה הוא לא כותב הרבה, וגם כשכן כותב הוא איננו ברור כלל, אבל תמיד ידע שהמילים שימשו לו נחמה מסוימת. אפילו נחמה מהשמחה, שהיא כשלעצמה יכולה להיות מעייפת. תמיד יהיו דברים שיגרמו לו להתגעגע - שלטי דרכים, התחלות של שירים, חיילים במדי ב', המהום השקט של הלילה לבד. אז הוא רק יצטנף בתוך עצמו, בשקט, לאט, וינשום. יתלטף עם עצמו בראשו, יתכרבל אם סיפור אהבה מתקתק על זוג מחייך אחר, ועם כמה תרופות טובות נגד כאב ראש. במכנסי טרנינג מהוהים, מהסוג שמותר ללבוש רק בבית, הוא יתקפל מתחת לשמיכה הנוטה להכביד בנוחות את משקלה עליו, ויחכה ביקיצה מוקדמת לשעון המעורר שיצלצל בעוד ארבע דקות וחצי. יהיה לו זמן להביט באור שבוקע מהחלון, לתהות לגבי המקום בו השאיר את נעליו, להרגיש את החותם שראשו השאיר בכרית אחרי הלילה הארוך, ואפילו להרהר בדיוקי שפת אימו. אחרי ארבע דקות הוא יקום, ויכבה את השעון שטרם הספיק למלא את תפקידו. הוא יצא מהבית, בטרנינג, בשעה חמש חמישים ואחת לפנות בוקר, וילך ישר, פשוט ילך ישר. יזכר בשיחת אליס עם הזחל אפוף העשן, ויאמר בליבו שאכן אין לו יעד מוגדר אליו חייב להגיע. אז הוא הולך, ואז הוא רץ. עוצר להתנשף, שעון על ברכיו. אסור לו לבזבז את כל כוחותיו מיד עם ההתחלה. מסע ארוך לפניו. הוא תולש את השעון מהיד. הוא ממשיך ללכת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
