חזרתי לימי הדכדוך הישראבלוגי העצובים הישנים שלי. 

אני רוצה להיות מסוגלת לגרום למישהו אחר לשמוח, פנים מול פנים ולא מול מסך. 

אני רוצה חיבוק אמיתי, לא של סמיילי. עם מבט מעיניים אמיתיות. ואולי אפילו חיוך אמיתי. 

נמשים,

כי התמונה הזאת היא מהות התקווה שלי לאנשים שלי. או שכבר לא שלי. או שלעולם כבר לא יהיו שלי. 

והיא עושה לי לבכות, אבל זה כי אני בכיינית נורא. אבל זה לא חדש לאף אחד. בשביל זה יש מפלצת קיטש.

אני נוסע בכביש הבין עירוני השקט שבין העיר שלה לעיר שלי. זה כביש פרברי ופשוט, שעובר בין שדות גזר למטעי אבוקדו רחבי ידיים, שמשום מה מאוד נפוצים באזור המסוים הזה. הדרך הזו לוקחת לה שעתיים בארבעה אוטובוסים ולי שעה וחמישה בנהיגה. אני משתדל להיות ממוקד בכביש, אך מבלי משים מתמקד במדבקה שעל אחורי הרכב שמלפני - 

"איך אני נוהג? דווח עכשיו 054-835466"

איך אני נוהג? אין אני נוהג? מעולם לא עברה בראשי המחשבה הזאת כשהיא מנוסחת ככה, בכזו בהירות. חשבתי איך אני אמור לנהוג, ולפי כך הייתי מתקן את עצמי. הייתי מהאנשים שלא קיים בהם אותו שוטר פנימי, ומחפשים את תג השם המשטרתי או החולצה הכחולה אצל האנשים סביבם. כך פעלתי בכל תחום בחיים שלי, הבנתי כשחשבתי על זה לעומק, בפיתול המוכר ליד מוכר התותים הותיק. במקום לשפוט את עצמי ביחס לעצמי האידאלי עבורי, העמדתי את עצמי למסדר השוואה דמיוני לצד המודלים שהחברה קבעה. אותם מודלים אליהם ניסיתי תמיד להכניס את עצמי, אפילו בכוח, כמו חתיכת פאזל פרחונית שמתעקשת להשתבץ דווקא באמצע השמיים. 

די, החלטתי כשעברתי את הרמזור הראשון מתוך שניים. מעכשיו אני אלבש את הסוודר שאמא סרגה לי. אני אקרא ספרים במקומות ציבוריים. אני אזכור לשלוח מילות אהבה. אני לא אתבייש בזה שאני כותב.

כן! התלהבתי. עכשיו החיים שלי מתחילים באמת! התרגשתי כל כך שהידיים שלי התחילו לרעוד. העמוד של הרמזור השני נראה לי פתאום קרוב. ואז קרוב יותר. ואז קרוב מידי. כנראה שצדקתי כשאמרתי ש

המנוע שבק חיים לכן הוא לא יוכל לבוא היום. הוא יוכל לבוא היום. הוא יגיע במכונית הכחולה וייזום שיחה שלא תיענה במקרה עד הפעם הרביעית, מטלפון שיתגנב לאחר מכן אל מתחת למושב הנהג ויגרום לו להתדפק על דלתה של משפחה בה הוא מכיר רק ישות אחת. חודשיים וחצי זאת תקופת זמן רצינית. בשניה שיוציא את ראשו מהדלת הגשם יתחיל לדלוף, וייפסק כשיברח אחרי שלוש שניות פנימה. הוא יצעד מעל בוץ במקום אחד וייזכר בעצמו בתוך בוץ ביער אחר. הוא יתרגז על אנשים שמתיימרים להבין מצבים שמעולם לא חוו אותם. לטענתו, הוא לעולם לא יבין אנשים שכותבים למגירה. הוא מעולם לא חשב על זה שהמילה "בחור" לא מתכוונת רק לגבר אלא גם לאחד שבחרו אותו. 

למרות שתכנן לקנות חיקוי וופל בלגי תעשייתי במסעדה עירונית ממוצעת, בשעה ארבע אחר הצהריים הוא יעמוד בקצה שביל לא מוכר ביער מרוחק, וישקיף, דרך עיניים בצבע מדי צבא, אל הנוף הישראלי שהוא כל כך אוהב. הוא כמעט ירצה לחבק את האדמה מרוב שהוא אוהב אותה - למרות שהוא מהאנשים שמתנגדים לשימוש מוקצן במילה "אהבה". המכנס שלו יהיה מלוכלך מבוץ ומקקאו במידה שווה. הוא ינסה להזכר בשירים ישראליים אבל הוא לא יצליח. בסוף הוא ישיר על לונדון.

נמשים

התגעגעתי. איך הגענו לזה שלראות אותך פנים מול פנים נהיה אבסורד?