"אלוהים לא משחק בקוביות"

(אלברט אינשטיין)

"אינשטיין, תפסיק להגיד לאלוהים מה לעשות בקוביות שלו."

(נילס בוהר)

- - - 

בחיוך פרוע עוד אבוא לגבות חובות, לשבור חומות, ולהאיר אותך.

- - -

היא עוד לא החליטה איך היא הולכת למצות את השבת הקצרה הזאת עד הדקה האחרונה שלה. ומציעה שגם אתם תחשבו. היי, אתם. הזמן לא חוזר. כבר ינואר.

אני מתגעגעת למי שהייתי לא מזמן, משהו בי מרגיש כאילו השתנתי. נמסתי, או אולי התחשלתי, במובן הפחות מוצלח של המילה. אני מוותרת על הכל בקלות מידי, או שומרת על הכל בקנאות מידי. מישהו מוכן לתפוס אותי בכתפיים ולנער אותי עד שאני אתעורר? 

- - -

וכדי לסיים את הפוסט הזו בשמחה אמיתית,

וכבר שרים שם בפנים שיר של שנה חדשה,

איך הכל מתחיל פה, שוב מהתחלה.

שוב הם שרים על הגשם, שוב הם שרים בסתיו

ועל הלוח עולות שוב אותיות הכתב.

נמשים

כל עוד שרים הילדים על שנה חדשה, על עוד הכל מתחיל פה שוב מהתחלה

כי הרי הרבה ללמוד, הכי הרבה. זה שלאהבה אין חוקים. זה מזל. נטו מזל. 

הרבה ימצאו את האישה שתתאים להם. הרבה ימצאו שאת הבחור שישלים אותן בדיוק. אפילו המון.

אבל הרעיון של מזל, הוא שהוא לא עקבי ולא נשמע לסטטיסטיקות. 

הרעיון של מזל, אומר שגם אם אני מקסימה ואינטיליגנטית, וגם אם אני מתמסרת ויודעת לאהוב באמת,

וגם אם יש לי חיוך מתוק, ורגליים ארוכות וחלקות, ולחי רכה כל כך, ועיניים צלולות "כמו מי הים", ואצבעות מלטפות,

היום, בחצות, אני כבר אהיה ישנה. מחובקת עם שמיכת הפוך האדומה שלי. 

- - -

כשההורים שלך צועקים עליך ללכת לעזאזל אתה מבין שאתה מקרה אבוד. שאין לך מקום כאן. שדי. די. 

נמשים

עריכה - תשכחו שאמרתי את זה. אני חייבת להפסיק להיות כזאת. 

והיא היתה יפה בכחול ורזה עד כאב והדיפה ריח של סבון כביסה ריחני.

והיא צבעה את הציפורניים בלק נועז ואספה את השיער כדי שלא ייכנס לה לעיניים.

והיא קראה הרבה מפעם, בעיקר כי לא היה לה משהו טוב יותר לעשות.

והיא נהייתה לא סבלנית והיא נהייתה לא נחמדה,

והיא איבדה את העדינות של צמר הגפן שפעם הייתה לה

והיא ישנה מחובקת עם הכרית באהבה מטרידה קצת

והיא אפילו התעצלה לקום לאכול ארוחת בוקר

או צהריים לפעמים

והיא התחילה להרגיש לפעמים כמו ילדה קטנה

לא הרגשה שהיא זו הילדה הקטנה,

רגשות ותחושות כמו אלו שחווים ילדים. 

אבל לא באמת היה לה אכפת

מזה שגם לאף אחד אחר גם לא

והיא כבר טיילה ביער אין ספור פעמים

ופיספסה את התחנה פעמיים לפחות

ונסעה ברכבת כמעט עד הנמל פעם אחת

והיא שיפרה את הביטחון העצמי שלה

לאט, לאט

אבל הם לא אהבו לאהוב אותה בכל זאת

ואם כן, מרפי דאג להזיז איזה אצבע, להפריד

אני לא אתן לזה לקרות

הממ, לא. אני לא (נדמה לי). על משקל של חמישים ושלושה קילוגרם וארבע מאות גרם ובטן ריקה, גם בירה וקצת משפיעות בקטנה (חיה בסרט, הא)