And all the kids they dance, all the kids all night

אני רוצה גם! מי בא?

החיים דומים למשחק מחשב:

כי כשאתה מתחיל אותם, אתה אף פעם לא יודע מה מצפה לך בהמשך

כי ככל שמתקדמים - הכל נהיה יותר מסובך

כי יש שלבים שקשה לעבור אותם - אבל אין דבר כזה "בלתי אפשרי"

כי לפעמים זה ממש כיף - ולפעמים את תוהה למה את לא סוגרת את המשחק הזה וזהו

כי בהרבה מצבים אנחנו שולטים בחיינו בלי לזוז מהכיסא

החיים הם לא כמו משחק מחשב:

כי אי אפשר להתייאש ולעזוב באמצע

כי אי אפשר לבחור במה משחקים

כי אי אפשר לפתוח שחקן חדש עם היסטוריה נקייה

כי אי אפשר להמשיך בדיוק מאותה נקודה אם אתה עובר מיקום

כי יש דברים יותר מאיימים מלבנים שנופלות מהשמיים, צמחים טורפים ורובים וירטואליים

כי כדי להשיג כסף את צריכה לעשות יותר מללכת ולקפוץ

כי אי אפשר להיהרג ולשוב לתחייה באמצעות שימוש בחיים רזרביים

נֶמָשִׁים

שלא יודעת מה עבר לה בראש כשהיא כתבה את הפוסט הזה

כשאני עצובה, אני כועסת על התמונות המחייכות בחדר שלי, כי להם שמח ולי לא, וזה לא הוגן.

כשאני עצובה, אני מגיעה לסף בכי אם לא גרוע יותר, רק מלשמוע שמישהו מבית הספר איבד אצבע, או שהכלבה של השכנים הלכה לאיבוד.

כשאני עצובה, אני יכולה להיראות רגיל לגמרי, ואז מילה אחת חוסמת ומציפה לי את המחשבות והגרון.

כשאני עצובה, פתאום אני שמה לב כמה לאחרים טוב.

כשאני עצובה, אני רק נהיית יותר וכחנית, ואגואיסטית, וחסרת התחשבות, ועצבנית, ופרנואידית, וחולת הרדיפה שאני תמיד.

כשאני עצובה, יש לי מין דחף כזה לדכא את עצמי יותר. "אם כבר אז כבר".

כשאני לא עצובה, אני עצובה בכל זאת.