הוא מת. הוא מת. הוא מת. אני חוזר על המנטרה הזאת שוב ושוב ועדיין מסרב לעכל. אני מנסה לעצור את הבכי, ואז מבין שלא אצליח. זעקת כאב פורצת ממני, כל כך חזקה שהיא מפחידה אפילו את עצמי, מהדהדת בעמק הירוק, השמח להכעיס, הפרוש שם למטה מתחתי. אני קורס על ברכיי. "תקרא לאחות", הוא אמר. רצתי. כשחזרתי הוא כבר לא היה. הרגשתי ריק, חסר תחושה. ואקום. יצאתי מבית החולים בדממה, נכנסתי למכונית ונסעתי לדירה שלו. זה היה יום יפה כל כך. הוא בחר יום יפה לעזוב, כמה אופייני לו. אני מסובב את המפתח ונכנס. כשהיא הגיעה,הייתי ישוב מקופל בפינה. הסתכלה עליי בעיניים שרוצות לעזור. לא יכולתי לשאת את זה. קמתי, עקפתי אותה בהליכה בלי להסתכל, והשארתי אותה בפנים, עומדת תוהה בדירה של אחי לשעבר. הלכתי לאן שאני תמיד הולך כשהכל גדול עליי. עמדתי על ראש הצוק והסתכלתי למטה.

הוא מת. הוא מת. לבוש בחלוק בית החולים שאותו שנא כל כך. עם חבילת המאלבורו האדומה מונחת לידו, שעליה לא הסכים לוותר. למרות שהיא זו שבסוף גרמה למותו, היא גם היתה זו שהחזיקה אותו חי. לקחתי ממנו את החפיסה באותו הבוקר. אמרתי שמספיק. כבר לא היו בו כוחות להתנגד לי. עכשיו אני מתיישב על הקצה של המצוק, רגליי מתנדנדות בחוסר שליטה באוויר הפתוח. אני פותח את הקופסא. נשארו בה שתי סיגריות, ומצת שאוחסן בפנים. אני מדליק אחת ושואף נשימה ארוכה. משתעל. אף פעם לא אהבתי לעשן. אני שונא את זה. אבל האובדן כואב. אני קם.

הוא מת. אני לוקח שאיפה אחרונה מהסיגריה, שנופלת מהיד שלי בזמן שאני קופץ.

נֶמָשִׁים

שלא זוכרת מה נתן לה השראה לכתוב את זה, 

כי זה היה די מזמן.

היא היתה שרועה על המיטה באדישות מנומנמת כשהוא פתח בשקט את הדלת של החדר והתגנב בצעדי חתול מאחוריה. הוא נשכב על המיטה ומיקם את עצמו בשארית המקום שנשאר מאחוריה, והיא סובבה אליו את ראשה וחייכה את החיוך הכי מעושה והכי גדול שאדם שהרגע הקיץ משנתו יכול להפיק. כשהוא נישק את צווארה ברכות, היא היא העניקה למצח שלו נשיקה קצרה ומתוקה. הוא כיסה את שניהם בשמיכת הקיץ הדקיקה, והיא נצמדה אליו כל כך עד כדי שאפשר היה לחשוב שהם גוף אחד, נשמה אחת. כשהוא כרך את זרועו סביבה, היא שילבה את אצבעותיה בשלו. הוא הצמיד את ראשו לשלה והיא יכלה להריח את הקפה של הבוקר ששתה זה מכבר. כשהוא העביר את ידו בתספורת הקצרה שלה, היא חייכה ועצמה את עיניה. הוא ניסה לשיר לה שיר שהיא אוהבת, היא צחקה ואמרה שאלו לא המילים. הוא אמר שזה לא משנה, והיא ידעה שהוא צודק. הוא עיסה את צווארה הכואב, והיא עיוותה את פרצופה בכאב ובעונג. לחשה "אני אוהבת אותך". הוא אהב את הדרך בה היא משאירה את הפה שלה פתוח לכמה שניות אחרי שהיא מסיימת לדבר. שניהם עצמו עיניים והוא חיבק אותה חזק. הוא רצה שהיא תישאר צמודה אליו לנצח. היא רצתה שהוא לעולם לא יעזוב. הוא חשב שזה לא אחראי לאהוב מישהי כל כך. היא חשבה את ההפך. הם השלימו אחד את השניה.

נֶמָשִׁים

שמרגישה יפה לשם שינוי, ומצד שני בודדה כי היא שונאת ניתוק קשרים עם אנשים שהיא אוהבת

אני מרגישה את הצמרמורת הקטנה שעוברת בגוף כשמחדירים את הציפורן לקליפה של תפוז שטרם קולף.

אני מרגישה את הלחץ בחזה, ספק מפחד ספק מהתרגשות, שניה לפני שהמטוס ניתק מהקרקע.

אני מרגישה את הגב שלי מתעגל, חוליה אחרי חוליה, אגן מסתובב וראש זז מצד לצד כשאני רוקדת.

אני מרגישה את השיניים שלי מתאמצות לרכך את המסטיק שהרגע נכנס לפה.

אני מרגישה את הפנים שלי מתעוותות לפרצוף מוזר כשאני מסתכלת דרך העינית וסוגרת את הצמצם.

אני מרגישה את החיוך מטפס כשמישהו מאחוריי מכסה לי את העיניים בהפתעה.

אני מרגישה את הרעד הקל שעובר בגוף כשבריזה קרה נושבת לי על הגב.

אני מרגישה את ההקלה של לאסוף את השיער הארוך ביום חם.

אני מרגישה את טעמה של הנגיסה הראשונה במנה ממסעדה אהובה ונוסטלגית.

אני מרגישה את ההתרגשות של לקום בבוקר ולחשוב לעצמי "היום זה היום!"

אני מרגישה את הנשיפה הארוכה אחרי שסיימתי משהו שלקח הרבה זמן.

אני מרגישה את הנשימות של היצור הקטן שנרדם לי על הידיים.

אני מרגישה את האהבה המתפרצת כלפי מי שבאמת עוזר לי, ואת הצורך לרוץ אליהם, לתת להם חיבוק מוחץ ולחזור הביתה.

אני מרגישה את גרגיר החול האחרון עוזב אותי במקלחת שאחרי הים.

אני מרגישה את החריקה הצורמת באוזניים של טוש מחיק על גבי לוח לבן נקי.

אני מרגישה את הגאווה הטמונה בהושטת השטר שיקנה את מה שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן.

אני מרגישה את הדגדוג בבטן שאוצרת את הצחוק שפשוט לא מתאים באותו הרגע.

אני מרגישה את הטיפה האמיצה של גלידת השוקולד-תפוז גולשת לאורך הגביע אל היד החשופה שלי.

אני מרגישה את הגיחוך בפנים כשאני מוצאת משהו שיצרתי מזמן.

אני חושבת, אני חושבת יותר מידי. רציתי לכתוב פוסט אחר לגמרי בעצם.

בכל מקרה, ויתרתי על עניין אתגר שלושים הימים. אני פשוט מבני האדם האלה שלא יכולים שאומרים להם מה לעשות.

העיצוב השתנה שוב, הקודם דיכא אותי מידי. זה גם כנראה יתחלף בשלב מסויים כדי לא לשדר תדמית קיטשית ילדותית, שהיא פשוט לא אני.

אם הייתם כאן, תשאירו סימן. אם אהבתם או לא, לא משנה לי. תגידו שקראתם. אני רואה את רשימת הקוריאם שלי מתחלפת בקצב די מהיר בזמן האחרון, ואת מונה הכניסות הולך ועולה, ותוהה אם מישהו בכלל קורא את מה שאני כותבת, או שמא סתם נכנסתם לכאן בטעות, והתאכזבתם למצוא כאן פוסטים משעממים למדי.

נֶמָשִׁים

שתוהה מה מהות הפוסט, או הבלוג הזה בכלל. או מה מהות החיים. סתם, סתם.

♥