Boy Anachronism

וקצת בא לי לבכות

ןדי נמאס לי להרגיש בודד

ולא ממש רציתי לפקוח עיניים היום

וכל מה שאני רוצה זה לנסוע אליו

ושנתכרבל במיטה מול סטאר טרק

ושהוא ישחק לי באנדר קאט

ואני אחבק אותו ולעולם לא אעזוב

אני זוכר שהבאת לי פרח

מצאת אותו זרוק ברחוב

אז הבאת אותו לי

אני זוכר שנרדמנו במכונית אחרי הקולנוע

אני זוכר שהלכנו בגשם מחזיקים ידיים

אני זוכר שנרדמתי בזמן שצפית במשהו 

והסתכלת עליי ואמרת שאני פשוט יפהפה

אני זוכר

שתמיד הייתה לי הרגשה

שאתה לא רוצה אותי שם

שאתה בעצמך לא בטוח למה אני שם

אני זוכר 

שתמיד הייתי נוראי

ואף פעם לא הבנתי

אני זוכר שאהבתי אותך בכל רגע ורגע

וכנראה אוהב אותך לנצח

ואתה לא אהבת מעולם

וגם כשהיה לך אכפת

היית מעדיף שאלך

אז הנה הלכתי

וכואב לי נורא

ואני רוצה שתחזור

ואני לעולם לעולם לא אשכח מה שהיית בשבילי

לעולם לא אפסיק להתגעגע אליך

אולי מתישהו תהיה מסוגל לסלוח לי

על שהייתי כל מה שאני

ועל זה שאהבתי יותר מדיי

הכל נעלם לי

כולם נעלמו לי

ואני בקושי מזהה את עצמי

איך לומדים לחיות

בתור אדם שאתה בקושי מכיר?

איך מתרגלים להיות מישהו אחר?

איך מתמודדים עם העובדה

שהאופי שלי עשה סיבוב של 180 מעלות?

אל תיגעו בי

אל תדברו איתי

פשוט תיעלמו

אוכל את עצמך בשיגרה

וקפה

תעמיד פנים שהכל בסדר

תעמיד פנים שלא כואב

אתה לא צריך אף אחד

אתה מעדיף להיות לבד

רק אתה וטורי איימוס

ודמעות שלא נגמרות

זה נורא נחמד לומר שיהיה בסדר

נורא נחמד להאמין שאני אתגבר

אבל בסופו של דבר כואב

ואיך מניחים שלוש וחצי שנים של רגש מאחור?

אני רוצה את היכולת לכתוב לך, ואפילו שלא תקרא, אפילו שתתעלם וברור שלא תענה.

אבל ביקשת שלא.

אני מכאיב לך.

ואני לא יכול לחיות עם העובדה שאני פוגע בך.

ואני רוצה לצרוח חזק.

אני רוצה להתפרק.

אני רוצה להפסיק לברוח לשירותים בעבודה,

כדי לשטוף פנים מהדמעות עליך,

כדי שאף אחד לא יראה.