לפני ככלות הק(כ)ול

אני מנסה למצוא לחיים האלה משמעות בכל יום כמעט. 

אני אומר ששווה לחיות בשביל המשפחה וזה לא מספיק. מה יעשו אלה שאין להם משפחות? אולי ימצאו משפחות אלטרנטביות, כאלה שיהיו מוכנים לבכות במידה ויאבדו.

אני אומר ששווה לחיות בשביל האומנות, היצירה. אבל למה? רק בשביל שיזכרו אותך לאחר מותך? וגם זה רק אם תהיה אומן מצליח. ומזה מצליח? כזה שיודע לרצות את השאר?

אני אומר ששווה לחיות את החיים האלה בשביל לשרת אנשים, ז"א בשביל להשתמש בכישורים ששניחנת בהם כדי לעזור לאנשים אחרים. רגע, אז אותם אחרים צריכים לרצות למות? או למצוא את הכישורים הייחודיים שלהם? ואם אני בטוח שאין לי או לא אכות לבטא אותם לעולם.

אני אומר ששווה לחיות בשביל לאהוב. לאהוב לפחות פעם. אני לא אוכל למצוא דרך להעביר את הדברים האלה לאדם שלא היה מאוהב. הרגשה חד פעמית שמהרגע שאתה חווה אותה, לא תרצה למות לעולם עד שתרגיש אותה שוב.

ומה אם אין אהבה?,

אני מצאתי שלא שווה לחיות את החיים האלה.

סליחה על הפסימיות,

i will always love you

jackton