הבעיה פה זה ההגדרה של כל בן אדם לאלוהים , מאז ומתמיד לימדו אותי לפקפק בכל דבר , לא לקחת כלום כמובן מאליו חוץ מהאהבה של ההורים שלי .
כשאני אומרת אלוהים , אני לא יודעת כ'כ בעצמי למה אני מתכוונת
אני בעיקר מתכוונת לישות כלשהי שגורמת לדברים לקרות , הרי גם האנשים הכי אתאיסטים שיש , חייבים להאמין במשהו , כי המחשבה וההרגשה שאין שום דבר מעבר למה שקיים כאן ועכשיו היא מעט בלתי נסבלת , דברים קרו בעבר , ויקרו בעתיד אך המחשבה שהיקום הוא אין סופי היא לחלוטין MINDFUCKING
אלוהים יכול להיות גם חוצנים , אלוהים יכול להיות גם אבוקדו ענק שהיקום הוא הגלעין שלו ואנחנו בדיוק בשלב הקצר של הבשלות ובקרוב נירקב ...
אבל מה שאף פעם לא הבנתי
זה למה אני - אני ?
זאת אומרת , המחשבות שלי נובעות ממקום מסוים
איך הן הגיעו לשם , הרי גם מי נביעה מגיעות ממי התהום שנוצרים ממי הגשמים וחוזר חלילה
ואני חושבת על המשפט הזה "לדבר זה נותן לי את הכוח להתגבר"
וחושבת ... למה אלוהים רצה שהילדות שלי תיהיה כזאת , שאני לא אספר כלום , שאני לא ישתף , שהכל יתאסף בתוכי בתוך בור ענק שלא מתמלא לא משנה כמה אני מספרת וכמה אני משתפת את כל מה שקרה לי בילדות , על כל החרמים והבדידות , וכל מה שאני עדיין מדחיקה ...
ועכשיו
שאני עדיין לא מספרת המון ממה שאני מרגישה
אבל בכל זאת
יש לי את מי לשתף רוב הזמן בדברים שעוברים עליי
אני מנסה להבין אם זה חלק מהתוכנית של אלוהים
שבלי כל זה לא הייתי מבינה עכשיו את כל מה שאני חושבת ...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
