דברים שרציתי לומר

יום אחרון לפני שעוברים.

אני שונאת את היום הזה

תמיד אני מרגישה שלחלוטין לא מיציתי

אני רוצה שבשעתיים האחרונות כל העולם יעמוד מלכת

ולי יהיה את הבית לעצמי לאיזה 20 שעות

ואז גם כל העצב שלי מתערבב בעצב הלאומי שכואב לי במקומות הכי עמוקים שבנפש

ואני מרגישה כמו פעם קודמת

רק שאני לא מצליחה לבכות

זה עולה אבל לא מגיע לתעלה

נעצר בדרך כמו צרבת חריפה ושורפת

אז אני פשוט בדיכאון

ואני מנסה להראות לכולם ששמח לי כי עצוב לי מידי

כי כשלא ממש עצוב לי אין לי בעיה להראות

אבל כשעצוב לי באמת..

אולי כבר בכיתי את כל הדמעות שהוקצבו לי על המעבר הזה

אולי בארץ מספיק אנשים בכו היום ולא צריך עוד סיבות לבכות

אולי נהיתי אדישה

מה שחשוב

זה שהבית הזה שליווה אותי בכל כך הרבה firsts

עכשיו בlast שלו ניראה כל כך יפה

כמו שבחיים לא ראיתי אותו

מעריכים רק כשמאבדים כנראה

אני צריכה להעריך יותר