נכון, ישראבלוג היווה לי בית בשנים האחרונות בלא מעט מקרים
הרגשתי שלמדתי והשתפרתי בכתיבה, פגשתי אנשים חדשים ומדהימים
שמעתי סיפורים שלא הייתי מאמינה אם לא הייתי יודעת שהם 100 אחוז אמיתיים
אבל...
ועם כל האהבה...
ישראבלוג לימד אותי גם דברים שהייתי נותנת אצבע בשביל לא לדעת
על אכזריות שהיא לגיטמית במקומות מסויימים
על יאוש שאנשים נמצאים בו ואין מה לעשות בשביל לעזור
לימד אותי איך להצטיין בדיכאון
שמביא לפוסטים הכי משכנעים ומעולים
והכי גרוע
למרות שאני בטוחה שאף אחד לא התכוון
ובטח לא אני
ואם מי שאני יודעת שיודעת שיש לי בלוג ואני גם יודעת שקראה בו תראה את זה אני אשקול להעלם לעד
לימד אותי בדיוק איך לשבת על הברכיים
להרים את המושב של האסלה
ועם הקצה ההפוך של המברשת שיניים
לנסות ולשחרר לביוב את האשמות והערך העצמי הנמוך
כמובן שכל מה שיצא זה האוכל שהגוף שלי התכוון לעכל (לרוב לא היה יותר מידי מה להפיק מאותו אוכל, בדרך כלל אני מקיאה רק אחרי שאני אוכלת שטויות כמו הביסלי ותפוחי האדמה שנשטפו לפני כמה דקות למערכת הביוב הכללית)
רגשות האשם רק צחקו צחוק פרוע ומזלזל והערך העצמי היכה ברצפה בניסיון לשבור את התחתית ולהישאב מטה, ממש כמו שאני רוצה באותם רגעים
אז כאן בפעם הראשונה בחיי, אחרי כמעט שנה של סכסוכים ביני לבין עצמי
אני מגלה. אני אפילו לא יודעת מה לקרוא לזה, כי זה לא שיש איזה מיה שעומדת ואומרת לי להקיא
זה רק אחד מהניסיונות הפתטיים שלי להיות fucked up רק שפה הצלחתי טיפה יותר מידי
רק רציתי להוציא את זה מהמערכת, לא ממערכת העיכול הפעם. יותר כמו וירוס ארור שמסתנן ממערכת הדם.
זה לא שאני אפסיק לפתע. רציתי רק לשתף
הרי בשביל זה אני פה. ובשביל זה אתם פה, לקרוא אותי
ערומה מכוערת וחסרת משמעות כביום היוולדי.
סליחה ישראבלוג על האמת המרה
עם כל האהבה...והכאב
החברים הכי טובים שלך הרי, הם אלו שמשפיעים עלייך הכי חזק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
