אני לא באמת יודעת לכתוב .
אני יודעת לנסות לכתוב בתקווה שהכתיבה שלי אי פעם תהיה שווה משהו , למרות שגם על עצמי אני לא עובדת .
אני אוהבת לכתוב ולהרגיש כאילו אני אחת מהאנשים הקרירים אדישים וצינים האלה , שמילה שלהם חותכת את האוויר כמו סכין , גם אם זה בכתיבה .
אני לעולם לא יהיה אחת מהאנשים האלה , ובזמן שאני כותבת את המילים האלו גוש של צער עולה לי בגרון ודמעות מתפסות בתעלה .
אני לא יפסיק לכתוב .
כי זה עושה לי טוב , גם אם ביחד עם ההרגשה הטובה מגיעה הבושה והאכזבה , שאני אפעם לא יהיה אחת מהאנשים האלה , שבספרין ובסרטים תמיד מתאהבים במישהו שנורא דומה להם , ויש להם מערכת יחסים שמסתכמת בעיקר במבטים חדים והחלטיים , משחקי מילים עוקצניים , וסקס .
אבל אני יודעת איפשהו עמוק בתוכי שזה לא יקרה לי לעולם , כי אני לא מאותם אנשים , לא משנה כמה אני ינסה להיות .
אני בנאדם אוהב , אני בנאדם שמשתנה בלי היכר , אני צינית ברגעים היפים שלי ותמימה להפליא ברגעים המאוסים שלי , המילה שלי לא הייתה חותכת חמאה שחיממתי 30 שניות במיקרו כמו שאני עושה תמיד .
אני אפעם לא יודעת מה אני באמת , ואתם יכולה להסתכל על הגיל לראות שאני בת 14 ולחשוב שאני לא יודעת כלום מהחיים שלי , ושזה תקופה , וזה חולף , ושאני עוד לא סגורה על עצמי ובעוד כמה שנים זה יקרה , ואולי איפשהו אתם צודקים , אולי אני יסגר על עצמי והכל ישכח , אבל זה לא באמת יקרה , אני יודעת את זה , וזה טמון לי גם במעמקי התת מודע , אני תמיד יזכר בילדה המסכנה שישבה מול המחשב ופשוט הרגישה שהיא כמו פיסת ניר שקרועה לכל הכיוונים , כל כיוון מנסה לחתום את חותמו ובסופו של יום אי אפשר לקרוא כלום , והיא כבר לא מזהה את עצמה , אני חתיכת ניר שאי אפשר להבדילה מכל חתיכת ניר , ואין עליי ציור יפה או חתימה של מישהו חשוב , אין לי אפילו צבע מיוחד , לבן , עם כמה לכלוכים , ועינים כחולות .
אני לא באמת יודעת לכתוב .
וכל מי שחושב שכן משקר לעצמו , אני יודעת לקחת כמה מילים ולנסות לשחזר משפטים קטנים ויפים שראיתי במקום אחר , אני אפעם לא יעשה משהו חדש ומיוחד , אפעם לא יצטטו אותי , כי אני לא יודעת אפילו לצטט אחרים , ובטח שלא את עצמי , כי עם הזיכרון הפגום וכל הרצונות אני נקרעת פה לחתיכות ואין מספיק ניר דבק בשביל לתקן אותי , גם את זה שמעתי איפשהו ניראלי ...
אני לא יודעת להתנסח , ואני יודעת שפוטנציאל זה בולשיט .
שאולי היה בי משהו פעם , אבל היום אני בסך הכל שאריות , חתיכות ניר שמישהו קרע והשליך .
ואני אוהבת לתאר את עצמי ככה , חתיכת ניר , ואני גרועה בתיאורים כאלה עם מילים גדולות שמראות כמה אני שנונה ומתוחכמת , כי אני באמת לא , אבל אני אוהבת להיות חתיכת ניר , כי אז זה לא אני עשיתי , האחריות מוטלת מעל כתפי , אני לא ציירתי את הכל , אני המסכנה , אני התמימה שנפגעה , מישהו אחר קרע אותי , כולם רצו להטביע את החותם , אבל זה פשוט קישקוש , כי אני פה כל התפקידים , אני ניסיתי למלא את הניר , אני רציתי להיות הכל מהכל , אני כותבת בכל מיני שפות שאני לא באמת מכירה ומציירת ציורים חסרי טעם ומטרה , כי אני מאמינה תמיד שכל אחד רואה מה שהוא רוצה לראות , אז בעצם מה זה משנה כמה אני כותבת , אנשים ימצאו בי את המילה שהם חיפשו , כשאני קופצת או כשאני יושבת ומסננת מילים מרושעות אל אנשים , אנשים יראו את מה שהם מחפשים , ואני תמיד מקווה שהם ימצאו , אבל ניסיתי להיות דבר אחד בשביל כל כך הרבה אנשים , ניסיתי לחתוך את הנייר שלכולם יהיה חתיכה , שלא ירגישו מקופחים ...
בסוף אני נשארת בלי ניר , ובלי נקודה בסוף הפוסט .
אז אני יחזור ואומר כמו שעושים בכל הפוסטים החכמים .
אני לא באמת יודעת לכתוב .
אל תאמינו למראה עיניים , המילים פה לא חותכות , הן עשויות חמאה מומסת בעצמן .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
