גיי. |
| 11/2005
כבשים
וכשהמנגינה הכי שמחה מתנגנת, אבל המילים הן המילים הכי עצובות שתשמע, אתה תרגיש איך הלב מתנפץ.
האינטרנט והמחשב מתו לחלוטין, ורק עכשיו הכל הסתדר.
אני לא בטוח אם הכי טוב לי עכשיו, אבל ריח של הגשם גורם לי לחייך. בעצם יש עצב בפנים, עצב מהסוג שמונע מהדמעות לרדת.
ההורים שלי פתאום החליטו שהם רוצים לעבור דירה. זה אולי טיפשי, אבל זה כל כך מעציב אותי. אני לא מוכן לוותר על כל מה שעברתי בבית הזה, אני לא אעמוד בזה, במיוחד עכשיו כשאני קצת שבור. ואני גם עוד מעט מתגייס, ואני לא רוצה לחזור פעם בשבוע לבית זר, שאני כלל לא מכיר. אני לא מוכן, אבל נדמה שלא נותר לי לעשות דבר מלבד לתלות על עצמי סרטים כתומים ולצעוק, למרות שאף אחד לא שומע את הצעקות שלי.
אני לא בטוח אם הכי עצוב לי עכשיו, אבל ריח של הגשם מזכיר לי אותו.. וקשה לנסח בדיוק, אבל בפנים אני יודע בדיוק למה דווקא אותו.
פתאום שמתי לב שאני כותב את הבלוג קרוב לשנה, וזה כל כך הבהיל אותי. זה אומר שעברה שנה מאז שהבנתי שאני אוהב אותו. זה נוראי, אני חייב לעזוב את זה כבר.
ולפעמים דברים עולים וצפים מעל המים, אבל הם ממהרים לשקוע חזרה, כי לפעמים אני מעדיף שלא להיזכר , כי זה רק עושה לי רע.
אני לא מוצא את עצמי, בהמון מובנים.
ולפעמים אני חושב שלהומואים הכל יותר קשה.
והם אחד אחד עוברים, ומסתכלים עלי
ולאף אחד לא באמת אכפת.
זה רק אני.
| |
| כינוי:
זה רק אני
בן: 37
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
