הנה הם באים - ימים של שקט
אחרי הרעש הגדול והנורא
אפשר לנוח קצת על המרפסת
ולאסוף את שברי הסערה

הנה הם באים - ימים של שקט
כבר שכחתי איך שהם נראים
אפשר עכשיו לפתוח את הדלת
לשלוח את הרוח, ציפורים

הנה הם באים - ימים של שקט
אחרי שכבר איבדנו את הכל
תשב איתי עכשיו על המרפסת
תבכה איתי ביחד על אתמול

הנה הם באים - ימים של שקט

שנינו כאן ביחד על ההר
המים כבר ירדו ויש גם קשת
אפשר לקום סוף העולם עבר    

הפרידה מהמשפחה ביום ההוא, בבית החייל, הייתה כל כך עצובה, כמעט כמו בסרטים. אולי בגלל שהנסיעה של האוטובוס מסמלת הרבה יותר מסתם דרך הגעה לבקו"ם. בנסיעה הזאת עוזבים את כל החיים הקודמים.

את היום הראשון העברתי בבקו"ם. זה היה היום הארוך ביותר בחיים שלי. אני לא זוכר אותו בתור משהו כיפי במיוחד. אני רק זוכר את השוק של ההתחלה, כמה הכול שונה מהחיים הרגילים וכמה צריך להתרגל. בכל זאת, זוהי הפעם הראשונה שמטרטרים אותך, ושאתה חי לפי פקודות של מישהו אחר.

למחרת בבוקר, החלו להגיע האוטובוסים לקראת הפינוי לבסיסי הטירונות (בטר"ים). אני נאלצתי, בזיעה ובייאוש, לצעוד לאפסנאות ולהחליף את המדים הירוקים למדים של חיל האוויר, ולאחר מכן להעלות על האוטובוס, אל בסיס הטירונות של נ"מ שנקרא ביסנ"מ (בית ספר נגד מטוסים),שממוקם אי שם בדרום, 40 דקות מב"ש.

(אני לא מרחיב הרבה. קרו הרבה מדי דברים, ואני רושם הכול קצת  שטחי.. זה פשוט שמייאש לכתוב הרבה, וזה גם ייצא משעמם)

לא ראיתי את עצמי בתור קרבי, אף פעם, והנה – מצאתי את עצמי בדיוק שם.

הגעתי לביסנ"מ, שמהר מאוד התגלה כמסווה לגיהינום.

כן, זה טירונות, וכן, גם יש סיפורים של כיף, אבל .. הטירונות בביסנ"מ הייתה הגרועה ביותר שיכלה להיות. סבלתי שם כמו שלא סבלתי בחיים. הימים שם היו ארוכים, מעייפים. את ההכשרה של 02' סיימנו כבר אחרי שבוע וחצי. הכול היה כל כך צפוף, וכל כך מאסיבי, וכל כך קשה.

בכלל, אתם לא מתארים כמה עצוב זה להיות 21 יום בצבא, לדבר עם הבית והחברים משם, ולדעת שכאן הכול ממשיך.

זו גם הייתה אחת הבעיות העיקריות שלי. כל הזמן רק סגרתי שם. יותר מדי שבתות, יותר מכל טירונות אחרת, אני חושב, וזה רק דיכא אותי עוד יותר. זה היה באמת קשה.

כן, היו דברים נחמדים. היו שם אנשים מעל ומעבר, כל כך מדהימים שאי אפשר להאמין.

ואני הצלחתי להשיג את הפטור שאף אחד לפני עוד לא קיבל – חמש דקות הפסקה בכל שעה עגולה :P. מכיוון שקשה להבין מה פשר הדבר, אני אסביר. מסתבר שהתפתחה לי דלקת חמורה בשן. אחרי ביקור במרפאה, הרופא פסק שאני מוכרח בכל שעה לגרגר את הפה במי מלח. כן, כן. כך מצאתי את עצמי, בכל חמש דקות לפני שעה עגולה, רץ לעבר השירותים עם כוס פלסטיק ושקית מלח. אפילו המפקדים צחקו K.

חודש וחצי הייתי בטירונות, עד שהבנתי שאני לא יכול להמשיך ככה. באמת לא הייתי מסוגל יותר. זה הגיע למצב שיום אחד, במקום ללכת לאימונים של שבוע הפרט, נשארתי לשכב באוהל. המפקד ראה אותי, ומשם קבעו לי שיחה עם גורם די בכיר בבסיס שלנו (טוב, אחרי שביקשתי, כמובן).

בסופו של דבר, אחרי כל מיני שיחות, הוא הבהיר לי את המצב בצורה כזאת – או שאני נשאר לסבול שם, ושאלוהים יעזור לי, או שהוא יבדוק לי את האפשרות להוציא אותי לקורס חובשים.

לא צריך היה לחשוב פעמיים.

מאידך, זה בכלל לא פשוט. נורא קשה לצאת לקורס חובשים. זה קורס יוקרתי ונחשב, לכן אין הרבה הקצאות אליו.

התחלתי, כמובן, לחשב את הסיכויים שלי לברוח.

(לא, הם לא היו טובים. במיוחד כי באותו יום טחנו את המד"סית שלנו בשמירות בש"ג, והיא רעה. נורא רעה.)

במהלך אותו יום, בו המשכתי את האימונים בעל כורחי, המפקד לפתע קרא לי הצידה, לשיחה שהתנהלה בערך כך:
המפקד: "זה רק אני, תלמד לסמוך על המפקדים שלך".
אני: "ממ.. אע?" (בדיעבד, הייתי די חצוף)

המפקד: "נכון שאמרתי לך שאנחנו נדאג לך?"

אני: "כן..המפקד?"

המפקד: "לך תעלה על א', אתה יוצא לקורס חובשים".

אני פשוט לא האמנתי. (הכול דרמטי שם בצה"ל. )

(ולמי  שתהה- אני יכולתי לעזוב את הטירונות באמצע, כי למעשה סיימתי את ההכשרה ל03'. בהמשך זו הכשרה לתפקיד הספציפי.)

אחרי יום ארוך של הזדכות על חפצים, וגריעת תיק רפואי ות"ש, עייף אך כל כך כל כך מרוצה, נפרדתי מכל האנשים הטובים, אמרתי שלום ותודה למפקדים (אחרי שבירת דיסטנס מאולתרת), ועזבתי לדרך חדשה לגמרי.

אבל . . .

זה בכלל לא הסוף.

בכלל בכלל לא הסוף.

אני אמשיך..