היא שונאת את עצמה. היא מתעבת כל איבר, כל תכונה, כל רגש שקיים בה. היא שונאת את הירכיים שלה, את האף שלה, את העיניים שלה,
הזרועות, המרפקים, האוזניים, השיניים, המותניים... כשהיא מסתכלת במראה היא מוצאת אינספור פגמים. היא לא סובלת את הדרך בה היא
צוחקת, צורת הדיבור שלה, חוסר הביטחון שלה, את איך שהיא נפגעת כל כך בקלות ואיך שהיא מסתירה את זה כל כך טוב. אפילו כאשר ניסו
לשכנע אותה שהיא יפה, מושלמת אפילו, שיש לה אישיות מדהימה שאין להרבה אנשים, היא לא האמינה. היא רצתה להאמין אבל היא כבר מצטיינת
בלשכנע את עצמה שזה לא נכון, שהיא פגומה, דפוקה, משובשת ושאומרים לה את זה רק כדי שתסתום את הפה ותמשיך להתנהג כאילו הכל בסדר,
כי אף אחד לא אוהב כשהורסים להם את המצב רוח עם 'רחמים עצמיים' וזעקה ל'תשומת לב'. אך בעינייה כל מה שהיא באמת רואה בעצמה זה "דוחה".
היא לא רוצה שישימו לב אליה, שישאלו, שיתעניינו, שידעו. הנערה השברירית כבר התרגלה לחיוך המאולץ והגישה השמחה המזויפת.
העיקר שכולם יהיו מרוצים, שלא יעלו בדעתם שקרה משהו חריג, שהיא לא תהרוס להם את מה שהיא הורסת לעצמה יום אחר יום.
הם יותר חשובים ממנה, הם יותר טובים ממנה, היא לעולם לא תהיה מספיק טובה. היא חיה במצוקה, אך היא לא רוצה עזרה מאף אחד.
היא לא רצתה ללכת לבית הספר, שמא תחווה מחדש את הלחשושים מצד התלמידים. עוד פעם יתייגו אותה ויגדירו אותה, בלי רחמים, בלי ידיעה
שזה כואב. המילים של האנשים שלעגו לה נחרטו לה עמוק בלב, והיא משתמשת במילים הללו כדי לשכנע גם את עצמה שמשהו בה לא בסדר.
קשה לה להתנהג כמו עצמה אפילו ליד חבריה שמכירים אותה כפי שהיא באמת, כי הפחד ששופטים אותה תמיד נמצא שם, יחד איתה.
הפחד מזכיר לה שהיא לא שווה כלום, שהיא גרועה. לא מגיע לחברים שלה כזה סבל בחיים שלהם, ולכן אסור לה להראות לעולם מי היא באמת.
בלי להרפות, בטוחה שהיא נערה חסרת תועלת, מקולקלת, מכוערת. אין סיבה שמישהו אי פעם יאהב אותה באמת עם כל המגרעות שלה.
אם היא תרצה לצאת מהחדר הסגור שלה ולהחשף לאנשים, היא תרגיש את המחויבות לשים עוד ועוד שכבות איפור, עוד ועוד זיוף,
רק להסתיר את כל מה שרע, להסתיר את עצמה מכולם. כמו מין קיר, חומה שמפרידה בינה לבין הרואים אותה.
את רוב הימים היא בילתה בשינה במשך כל היום וכל הלילה. היא ברחה מהמציאות, היא לא רצתה לקום. היא לא רצתה לראות או להראות.
בבוקר יום ראשון שהייתה צריכה לקום לבית הספר היא ידעה שהיא לא תרצה לקום בבוקר. זה לא הייתה בגלל שהיא עייפה, או שלא רצתה ללמוד.
בלגימות קטנות שתתה את הקפה הקר והמחליא שאמה הכינה לה ללא ברירה בידיעה שאם לא תשתה אותו היא תתמוטט בהמשך היום.
הרוח הקרה הסיטה בעדינות את שערותייה השחורות מהפנים. הנערה הרימה את ראשה לכיוון החלון והבחינה בבניין גבוה אשר ניצב מולה.
היא שאלה את עצמה מה יקרה אם תקפוץ מגג הבניין הזה. היא חשבה על איך זה ישפיע על המשפחה שלה, על האנשים הקרובים אליה.
לדקה אחת, חשבה על עצמה. "יהיה לי הרבה יותר קל" היא קלטה. ברגע הזה היא הבינה שהיא לא רוצה לחיות יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
shutthefuckup.
