מחר בבוקר אני אקום לצליליי הודעות ממס' קטן של חברים מודאגים שישאלו מה פשר הסטטוסים הדכאוניים שלי והאם אני רוצה להתאבד. הם לא מבינים שעכשיו אחת בלילה ושאני אישה.

הם לא מבינים שחונכתי על ברכיי הפקפוק העצמי. האמת? גם אני לא מבינה. 

אני לא מבינה למה אישה שסבלה מחוסר בטחון עצמי בנעוריה צריכה לגרור אותו אחריה כמו צל עיקש שלא מוכן להרפות. למה היא נאלצת, ללא ידיעתה כמובן, לתפור את חוסר הבטחון הזה לרגליי בתה, כמו אוצר יקר ערך שמעבירים מדור לדור.

אתם יודעים שאם תעמידו אותי עכשיו עירומה מול מראה ותגידו לי לציין דבר אחד במראה שלי שמוצא חן בעיניי אני לא אדע מה להגיד? 

אני לא מבינה למה יש לי צורך תמידי ובלתי פוסק בתשומת לב. זה לא שאני צנומה ובלתי נראית (כבר לא). אני מדברת. יש לי קול. לא באותה מידה כפי שהייתי רוצה אבל זה בהחלט שיפור.

אני רוצה שימתגו אותי כמשהו גדול. משהו בלתי רגיל ומהפנט. אני רוצה שיחשבו שאני לא עוד סתם אחת אפורה ומונוטונית. אני מחוץ לקופסה. 

אה, כן. יש לי חברים. אני יוצאת מהבית. אפילו חיזרו אחריי כמה פעמים. זה אף פעם לא זה. 

מה אני צריכה? אישור? אישור ממי? אישור שמה? שאני נורמלית? שאני בסדר? שאני יפה שאני חכמה שאני קיימת?

אני יודעת שהכל שטויות. אני יודעת שזה לא מה שחשוב. שיש אנשים בעולם שרק יחלמו על הצרות שלי. אני לא מרכז העולם. 

אני לא מטומטמת. אני יודעת שבעצם כתיבתן של מילים אלו אני חופרת לעצמי קבר חברתי. 

אני רוצה להתנתק, גם אם רק לרגע שיכור אחד, מהעבדות של דעות החברה. לא אכפת לי אם זה משפיל, מביך או חושפני. זו האמת. זה הארון שלי ואני יוצאת ממנו. מקווה שלפחות עכשיו יש עוד מישהו שהוא קצת יותר בסדר.

אני בחוץ, jugde away.