לא להאמין.
חוזר לכתוב כאן... זה קטע. זה באמת קטע.
רק רציתי להגיד שהקטע למטה נרשם ב - 05.01.2007.
היינו אמורים אז לעזוב את הבית כי הוריי עמדו בפתח גירושים.
לבסוף זה לא קרה אז, אבל זה קרה לפני חודשיים וקצת.
מכרנו את בית ילדותי והוריי התגרשו.
כמה שזה רלוונטי היום זה פשוט לא יאמן.
אני בטראנס של קריאת הבלוג, שנים אחרי.
געגוע.
זכרונות.
נשארתי אני.
סוף?
או התחלה.
אני חושב ששניהם אותו הדבר.
בקרוב הוא עומד להיפרד מכל מה שגדל בו.
הבית ההוא, הקירות שספוגים בריחות וזיכרונות.
נעימים יותר, אחרים פחות.
לאן יעלמו כל כך הרבה רגעים ומחשבות, ואיך בכלל זה קרה?
הוא שאל את זה כל כך הרבה פעמים.
איך זה קרה והגיע למצב כזה כל כך מהר.
הוא אמר, שמשהו בו ימות באותו יום.
אף אחד לא הבין אותו אז.
אז, כשהכל היה רק בתיאוריה.
אבל היום, היום כבר כולם מבינים.
טוב. אחרי מצב כל כך עגום שידוע ברבים, זה ברור.
נו מילא.
גם ככה אף פעם לא היה לו ארמון מזהב.
היו רגעים נעימים.
אבל השאר אולי שולטים יותר.
-
רציתי רק לכתוב לך כאן, במכתב הקצר הזה שסוגר תקופה ענקית.
שתהיה חזק ותעמוד מול האתגרים.
אל תישבר. "מה שלא הורג אותך, מחשל אותך".
וזה בוודאי לא יהיה כזה גרוע.
ואל תשכח לכתוב לי כשאתה עוזב, אה?
אל תשכח אותי.
אני אחכה כאן, הרי חלק ממך יישאר כאן.
לא משנה כמה אחרים יגיעו.
תזכור.
אל תלכלך על העבר שלך, כמה מגעיל שהוא היה.
בלעדיו אין עתיד.
ולא הווה גם בצורה מסוימת.
לך לך עכשיו.
אתה לא צריך להגיב. לא כרגע.
אתה חזק.
אני לא דואג.
בהצלחה לך בדרך החדשה.
ואל תשכח אותי.
-
להתראות.
חלק ממך, שנשאר כאן.
-
בנג'ו.
בנג'ו.
:).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
