על קו הזינוק לפני המירוץ\ בו אני לבד מתכוונת לרוץ\ לנסות ולשבור את השיא האישי\ לעמוד באתגר הגופני, הנפשי\ אני רצה בין המחשבות\ בין הצלילים ובין הנשימות\ אני רצה לצד רגליים אחרות\ פעם גב, פעם צדודית פנים, לפעמים הם פשוט נעלמים\ השמיים התכולים עדי\ הנהר ללא הגלים שומר עלי\ הקילומטרים חולפים עם המרחק\ ככל שמתקרבים לסוף\ הם מתקדמים ממש לאט\ חוצה את קו
הסיום בנשימה אחרונה\ שואפת לתוכי את ריח ההגשמה....
"אני אישית לא מבינה איך אנשים קמים מתוך בחירה בחמש בבוקר כדי להשתתף במירוץ" צחוק מתגלגל ועוד כמה אנשים מהנהנים בהסכמה. לעומת אלה המהנהנים , אני מבחינה במבטים אחרים שכן מבינים וקצת מקנאים שלא נכחו במעמד.
כך מתנגן לו ערב אחד עם חברים שבאים לפטפט ולאכול אוכל הודי טעים שאמא של בעלי עמלה עליו יומיים שלמים. אני לא עומדת בפיתוי ומשוויצה שהיום בבוקר סיימתי עוד מירוץ, הפעם בקטנה רק עשרה קילומטרים , אני אומרת כמעט בהתנצלות. בקבוצה הגדולה יש לא מעט אצנים, מי יותר מהירים מי פחות, אבל ריצה זה בהחלט נושא משותף כמעט לכולם.
"את נהנית מהריצה?" שואלת אותי החברה, על פני נמרח חיוך רחב אני אוהבת את ההתרגשות שלפני, את ההתכנסות של הבוקר הקר, את חלוקת המספרים, אני אוהבת...
אני מפליגה בזכרוני לשעות המוקדמות לפני תחילת המירוץ. אני מגלה ששכני למתיחות נושא בידו את מספר 1 , ואו אני חושבת או שעומד פה למולי המנצח או שהוא רוצה להיות המנצח. בדיעבד הוא אכן המנצח, כך גיליתי. כאשר אני הייתי בקילומטר הרביעי, נשמעה שריקה ואופני מרוץ פילסו את הדרך לאצן הראשון שכבר היה בדרכו חזרה. מחיתי כפיים, חכה לי אני כבר באה....
עושים מתיחות, מחפשים את השירותים. במקרה הזה הייתה ריצת חימום די ארוכה לשירותים לקח לי זמן עד שמצאתי אותם. למרבה הפלא היה תור בשירותי גברים, ולא, אני חוזרת לא היה תור בשירותי נשים. מה שהעיד על המספר הרב של הזכרים המשתתפים. גם בחלוקת המספרים היו 4 עמדות חלוקה לגברים ועמדת חלוקה אחת לנשים. לא רק מבחינה הזו הייתי במיעוט. גם מהבחינה שהיו מעט מאוד זרים. בכל התחרות הרוב המוחץ היו סינים.
יש לציין שזה "המירוץ החמישי של מיזונו" באיזור הנקרא ניו טרטוריס . היה עלי להחליף ארבע רכבות עד שהגעתי למחוז שה-תין (Sha Tin Distric ) וליעד המבוקש "שיק מון" (Shek Mun ). המסע ברכבות היה חוויה בפני עצמה, כי בשל השעה המוקדמת נתקלנו בכל מיני שיכורים שחיכו לרכבת הראשונה כדי לחזור מהבילוי, אחד מהם בדמות אמריקאי אפריקאי ענקי התיישב לידי ,למזלי אבא של בעלי ליווה אותי, ושנינו נקטנו בטכניקה יפנית ידועה, אם מתעלמים מהבעיה , היא נעלמת. במקרה הזה זה עבד. הוא פשוט השתעמם והלך , אני אישית לא מציעה ליישם את הטכניקה בכל מצב.
האנשים מתאספים וצועדים לעבר קו הזינוק, נחיל אדיר של אנשים מצטבר. מדהים כמה אנשים משתתפים פה במירוצים. יש מלא מרוצים וההרשמה אליהם נסגרת מהר מאוד. המסלול הוא מישורי לחלוטין, רצים עד הקילומטר החמישי ומסתובבים.
קול צופר נשמע, תרועה אדירה של גברים נשמע בתגובה והנה יוצאים לדרך, אני עדיין מחייכת.
אני מחלקת את המרחק בראשי , המספר חמש נשמע יותר טוב מעשר. אני מרגישה שאני בקצב טוב, מוזיקה של "החברים של נטשה" באוזן, אני מצויידת בקבוקונים של מיים ואפילו לא עוצרת לשלוק כוס מיים בעמדות החלוקה בצד. אני לא שומעת את הנשימות שלי ולא שומעת אנשים שמתקרבים ועוקפים אותי, זה לא מפריע לי. אני ממשיכה. בקילומטר הרביעי כאמור מתחילים להגיע הראשונים שכבר עושים את דרכם חזרה. אני רואה את הכוס המלאה, עוד מעט חוזרים. מזג האויר מצוין לא חם, האויר קר השמיים כחולים , והנהר כאן לצידי.
בקילומטר השביעי אני מתחילה להתעייף , גם המוזיקה נגמרת, ועד שמגיע הקילומטר השמיני יוצאת לי הנשמה, אבל אני משתדלת לשמור על הקצב, מנסה להחליף מוזיקה , אבל שירי יום ההולדת שמתנגנים, ממש לא מעודדים אותי, מנסה לעקוף, לתפוס על משהו טרמפ, לא מצליחה, סוחבת את עצמי לבד, עוד 1500 מטרים.... עוד 1000.... 400... 300...הנה רואים כבר את קו הסיום אני מצליחה לסיים את הריצה ..הנה ההרגשה שבשבילה שווה כל המאמץ, הרגשת הסיפוק הנפלאה הזו.. שרק אצן/אצנית יוכלו להבין איך בדיוק מרגישים בשניות האלה, אני נותנת את הפוש האחרון , עוקפת מישהי בספרינט המג'עג'ע שלי , לפתע מגיחות זוג רגליים ארוכות שעוקופות אותי בסערה , מהרוח אני כמעט נופלת, יא מניאקית לא מאותתים קודם? זהו אני אחרי, אני מסדירה נשימה, מגלה שהצלם שלי פספס את הספרינט ואת הפרצוף הכואב שלי , תצטרכו להסכים שיש בזה גם משהו חיובי. את התמונה האחרונה ביימנו, כי מה לא תהיה לי תמונה שאני חוצה את קו הסיום?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: