אני משתגע!

כוס אמ אמק...

עבדתי באיזה סופר..

ובגלל שאני עוד שלושה שבועות מתגייס די "זרקתי זין".

וגם את האמת די הפרעתי להם.. דווקא בגלל הקטע שאני מתגייס.. אם לא הייתי מתגייס הם היו יכולים לבנות עלי להמשך.. ואז הייתי יכול  להמשיך לעבוד. אבל בגלל שהם יודעים שאני הולך עוד מעט.. הם הביאו עוד עובד וברגע שהוא למד את העבודה. אני הפכתי די ל"נטל". (עובד אחד יותר מדי..)

זה גרם לזה שהבוסית שחררה מדי יום את אחד מהעובדים הביתה. וזה פשוט לא התאים לאף אחד.. אז כולם התחילו לזרוק זין.

בשביל לפתור את המצב הזה, פיטרו אותי.. זונות.

ועוד לחשוב שאני זה שהבאתי את העובד החדש.. ולחשוב על זה שכשהם היו צריכים אותי.. זיינו אותי  בעבודה..

טוב יאללה לא נורא. נמצא עוד עבודה יום ראשון.. בנתיים יש לילה לבן.. נהנה קצת  

מרלין

הקור מקפיא העצמות, כאילו קיבל מנדט משלו על הצריף. הקיפאון העמוק, החודר. רוח שורקת מאיימת להפיל את קירות הקש הדקיקות. וטפטוף המים הבלתי פוסק, מנסה לכבוש את האדמה המושלגת. כאילו הקור רוצה להוכיח לכולם שהוא זה ששולט על פני הארץ ואף אחד לא יעמוד בפניו. עצמותיו של איש זקן מתעטפות בבד דק בעודו לוגם את כוס התה החם. מנסה להיאחז בכל שבב של חום. אשתו. באה בימים. נצמדת אליו עם שמיכה גדולה יותר. רוצה לתת תקווה. אבל הם יודעים. הם יודעים שזה יעבור. החורף זאת תקופה קשה במעמקי סיביר. בצריף עלוב. רעוע למראה. אין ריח במקום כזה. רק קור. "אנשים בודדים גרים כאן", אומרים תושבי הערים הגדולות. אבל מה הם יודעים על בדידות או חיים.

זוג מבוגר מתחבקים בקור, מראים לעולם שהאהבה מנצחת הכל.

"הגג מתחיל לדלוף" אומרת ג'יזל, האישה. מחבקת את בעלה בכח חזק יותר. כאילו עוצמת החיבוק תתקן את הגג. בעלה, ניקולאי, מתנחם בחיבוקה ופותח עייני ארנב מפוחדות. "זה לא בסדר" אומר, ספק לעצמו, ספק לה. מבט של חשש ואי ידיעה עולה על פניהם. רוצים הם לזוז, לטפל, לסדר. אך הקור משתק אותם למקומם. כל צעד מחוץ לכיסא שעליו הם יושבים מלווה בדקירות נוראיות של קור. אין יכולת לטפל. חוסר אונים ברור מבעבע בלבבם של ג'יזל וניקולאי. יושבים הם במרכז החדר ורואים איך הגג דולף, בלי יכולת לעשות משהוא. בעודם מקווים לטוב, מקבלים הזוג האוהב פרץ אדיר של רוח, רוח קרה. רוח שהחליטה שהיא מקבלת חיים משל עצמה. לא עוד רוח שבאה ועוברת, לא עוד רוח שאנשים מתייחסים אליה בזלזול. אלא רוח גאה, כזאת שרוצה להישאר. ג'יזל ממשיכה להיאחז בניקולאי בעלה והרגשה של פחד גדול מלווה אותה, "מה יקרה עכשיו?" שואלת. בקול של ייאוש והשלמה עם גורל עונה ניקולאי "אני לא יודע ג'יזל, אני לא יודע". הצריף עף בבת אחת לתוך הסערה, ורק ג'יזל וניקולאי נשארו על הקרקע. יושבים על כסא באמצע מדבר של שלג. הקור. אוי הקור. ג'יזל מתחילה להכחיל, שפתיה מאבדות הרגשה. היא ובעלה נצמדים חזק יותר ובעלה מחבק את כתפה, פתאום הוא מרגיש חום, משהוא מחמם את ידו, לא אכפת לו מה זה, הוא נצמד אל זה בכל הכח. החום מרפא אותו. הוא מציץ לעבר ידו ורואה שכולה אדומה. כנראה שג'יזל נפצעה. לא אכפת לו, הוא כבר לא יכול לחשוב, הוא זקוק לחום. ניקולאי מתחיל לחפור בנקודה שהוא הרגיש בה חום. דוחף את היד, מגרד, נוגע. מרגיש את החום הנעים, המוכר, החום שנותן תקווה. החום לאט לאט נגמר והוא מתחיל לחפור למטה יותר. צריך להיזהר, יש עצמות. אסור להיחתך, אסור שירד לו דם משל עצמו. כעבור דקה החום נגמר, אשתו כבר לא חמה יותר, פניה בצבע השלג. ולאט לאט גם פניו...

זהו.. כנראה שזה קרה סופית.

אחרי תהליך ארוך של אובדן הדעת, זה קרה. נהייתי חולה נפש. אין לי מושג איך להגדיר את זה. המצב רוח שלי הרבה יותר טוב מפעם. אני כבר לא מרחם על עצמי. אבל אני מרגיש כמה דברים.

קודם כל, אני מרגיש כאילו נגמרו לי נושאי השיחה. כאילו.. פשוט אין לי על מה לדבר עם אף אחד. אני עובד.. להפתעתי טוב. המליצו עלי עכשיו ל"עובד המצטיין" זה גרם לי להרגיש ממש טוב עם עצמי. אבל אני חולה בראש. וכולם כבר יודעים את זה. לא חשבתי שזה יקרה.. הראייה על העולם בתור חולה נפש היא שונה לחלוטין. פתאום דברים שלא חשבתי עליהם עד היום תופשים משמעות עמוקה יותר. פתאום אני יכול לראות חולה נפש אחר ולהבין אותו.

אולי אני יצא מזה, אני מקווה שאני יצא מזה. אני יודע שאני מנסה בכל הכח, נמאס לי להיות מה שאני. וואי.. העולם הזה מתסכל! יש לי רגעים שאני מרגיש ממש ממש טוב עם עצמי..

אני מתגייס עוד חודש ויש איזה עובד שאמר לי "שאם אני ימשיך ככה אני יתקדם מהר מאד בדרגות הפיקודיות" עכשיו.. בתור חולה נפש אין לי מושג איך לנתח את זה.. כאילו.. מה?? למה?.. והוא אמר את זה ברצינות שלא תבינו לא נכון. גם המנהלת שלי מסתכלת עלי ואומרת כזה "אתה תהיה חייל טוב" ראבק... אתם לא רואים שאני חתיכת דפוק? אני לא מבין מה אנשים רואים בי..

וזה עוד יותר מתסכל. בתור אחד עם הערכה עצמית נמוכה. אני לא יודע אם אני טוב או רע, בסדר או לא. למרות שההערכה העצמית שלי עלתה קצת בזמן האחרון.. ואת האמת יש לי משהוא יפה לספר...

אתמול דיברתי עם מישהיא שמסתבר שהיא ממש חכמה.

סיפרתי לה על כל מה שעובר לי בראש ושאני משתגע. היא נתנה לי דוגמא ממש יפה, היא שאלה אותי אם אני יודע מה זה "דיכאון שלאחר לידה"? אמרתי לה שלא.. אני לא יודע. ואז היא התחילה להסביר

אישה.. חיה בזהות מסוימת, בהתחלה היא "חברה של" אחר כך "אשתו של" ואז היא הופכת ל"אמא".

עכשיו ההבדלים בין "אשתו של" לבין "אמא" הם כאלה שהאשה עוד לא מקבלת את זה שהיא כבר לא יפה כמו פעם עם הבטן השטוחה. וגם לא מקבלת את זה שהיא אמא. היא "מתנכרת" למצב הזה. ואז היא בעצם בחוסר זהות. כי היא כבר לא "אשתו של" והיא עוד לא מקבלת את זה שהיא "אמא". והחוסר זהות הזה מביא לדיכאון.

היא אמרה לי שהמצב שלי מזכיר לה דיכאון שלאחר לידה. כי אני למעשה כרגע חסר זהות.. אני כבר לא "תלמיד בית ספר" ואני עוד לא "חייל" אני בעצם נמצא במין תקופת מעבר חסרת משמעות שאין לי ברירה אלא לעבור אותה. והתקופה הזאת נמשכת יותר מדי זמן ובגלל זה אני מאבד את עצמי.

אני מקווה שהכל יהיה בסדר בסוף. נעביר את החודש הזה.. זה לא עוד הרבה זמן.