כמעט גרמתי לדבר היקר לי ביותר ללכת רק בגלל התפרצות עצבים שלי..
כמעט פרקתי את הקשר המדהים שהיה לנו עד עכשיו.
מה נסגר איתי? למה אני כל כך נאטמת כשאני כועסת ומוכנה לראות רק את עצמי?
היה לא טוב בשבועות האחרונים. הייתה אכזבה מספיק גדולה על חוסר אכפתיות ותמיכה כשהייתי צריכה,
היו דברים שגורמים לי לבכות כשאני חושבת על מה שאני רוצה לעשות לך ליומולדת וכמה שאני נותנת מעצמי כספית ונפשית.
אבל מה שעשיתי לא היה הוגן ולא במקום בכלל..
איך?! איך אמרתי את זה? איך ארזתי את הדברים שלך ואמרתי לך ללכת רק מתוך כעס?
לא בכוונה להפרד אלא פשוט לא לראות אותך מול העיניים שלך, לא לראות אותך הסופ"ש הזה למרות שהגעת רק לפני כמה שעות..
איך שברתי לך ככה את הלב? איך הייתי כל כך אדישה לכאב שלך כשישבת על המיטה ובכית? ואני חשבתי רק על עצמי?
רק אח"כ נשברתי.. והבנתי.. והתנצלתי.. ובכיתי..
בכיתי על כמה שאני דפוקה.
בכיתי בגלל שאני לא מצליחה להבין מה לעזאזל עבר לי בראש.
בכיתי על זה שאמרתי את זה, על זה שעשיתי את זה,
ויותר מכל בכיתי על זה שפגעתי בך, על זה ששברתי לך את הלב, על זה שגרמתי לך סבל.
וזה מרגיש לי שמגיעה לך מישהי יותר טובה ממני..
מישהי שלא תפגע בך עם התפרצויות הזעם שלה, מישהי שתחבק אותך גם אם היא כועסת, מישהי שלא מתוסבכת כמוני, מישהי שאין לה עבר כמו שלי, מישהי שאין לה אקס שעדיין משגע אותה, מישהי שתוותר לך ולא תתווכח יותר מדי, מישהי שאין לה פתיל קצר כמו שלי, מישהי שלא צריכה אנשים זרים לדבר איתם כי כבר יש לה חברים להיות איתם.
למרות שאני יודעת שאני לא רעה, ושכן טוב לך איתי, ושאני באמת מישהי שכן יודעת איך להעניק ולאהוב, שאתה מקבל אותי כמו שאני בערך..
ואין לי מושג מה עבר לי בראש.. פשוט אין לי מושג.. כאילו שצד אפל כלשהו נכנס בי... זו לא הייתה אני באותו הרגע.. אבל בו זמנית זו כן אני..
ובלב אתה סלחת, אבל הראש לא ישכח ואני יודעת את זה, אני לא צריכה שתאמר לי את זה.
הלב שלי לא סולח לעצמי, הראש שלי אף פעם לא ישכח...
אני בחיים לא אחזור על הטעות הזאת,
אני בחיים לא אוציא יותר את המשפט הזה מהפה שלי,
אני בחיים לא אארוז לך את הדברים ואגיד לך ללכת.
עכשיו אני הבטחתי לעצמי חד משמעית שאני אנסה להרגע יותר, שאני אעניק לך את החיבוק כשאתה זקוק לו,
שאני אוותר יותר ואנסה כמה שפחות להתעכב על דברים ולשכוח מהר יותר, ולא להכנס למצב האטימות שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
™Lolita