זה לא שאתה אוסר עלי, אתה פשוט רומז על זה עם דגש יותר מדי..
אתה יודע שלעזור לאנשים בפורומים גורם לי לאושר כי גם ככה אין לי חברים לדבר איתם, או כאלה שאני רוצה לדבר איתם.. אתה יודע שמבחינתי "חברות" שלי הן לא חברות.. אני לא יכולה לדבר איתן על כלום בגלל שהן ילדותיות מדי.. בנות 18 אבל מתנהגות כמו ילדה בת 14 בקביעות. עד עכשיו הסתובבתי איתן רק מתוך ברירת מחדל, והפורום? הפורום תמיד היה שם, הוא כבר חלק ממני, לפחות עד הצבא כשאני אכיר אנשים חדשים. ואני לא יודעת אם הבנת שאני לא כל כך מסתדרת עם בנות ומרגישה הרבה יותר בנוח כשאני בחברת בנים, a.k.a ידידים.
אפשר לתמצת את הסיפור של למה אין לי חברים אם היו לי בעבר במילה אחת - האקס.
וביותר ממילה אחת בקצרה - הוא ביקש ממני לבחור - או הוא או החברים. ואני בחרתי בו, עיוורת מאהבה שלא יכלה לראות למה זה יוביל.
אז סיננתי שיחות טלפון ובבי"ס ברחתי כמה שיותר מהר החוצה כדי שלא ידברו איתי, במסנג'ר היה לי רק איש קשר אחד - הוא (האקס),
כולם כבר הפסיקו לנסות להזמין אותי להסתובב או לסרט וכו'.. התנתקתי מהעולם.
בסוף נפרדתי ממנו, לא בגלל זה אלא בגלל דברים שספק אם אני אפרט עליהם, ונותרתי בלי חברים.
גם עכשיו, שנה אחרי אני חסרת חברים, פרט לחברות שהוזכרו קודם לכן, ניסיתי ואני עדיין מנסה לבנות מחדש את הקשרים שנותקו אך ללא הצלחה.
הפורום.. מאז ששיחקתי מייפל סטורי הפורום הזה הפך להיות כמעט הכל עבורי.
כל כך נהנתי להגיב לאנשים ולעזור להם לפתור את הבעיות שלהם, וכל כך נהנתי לשמוע את ה"תודה" ו"וואו את ממש טובה בלייעץ".
וכאילו שיש חוק - "עצות תמיד אפשר לתת לאחרים אבל בעצמך אתה לא תיישם את העצות האלה".
עד עכשיו אני מייעצת לאנשים, ובניגוד לקשר עם האקס שבו הסכמתי לוותר על התקשורת הזו - הפעם אני לא רוצה לוותר עליה.
עד עכשיו לא דיברתי עם אף אחד כי באמת אין לי זמן, והיה המון לחץ, אבל הלחץ הזה לאט לאט עומד להיגמר.
יש אנשים שאני רוצה לדבר איתם, אחד גם פנה אלי בשאלה אם אפשרי לדבר במסן ועניתי לו שאני אדבר איתו ביום שני.
וחבר שלי.. כל פעם כשהוא שואל אותי "מה את עושה עכשיו?" ואני עונה לו.."אני בפורום" הוא עונה "אה טוב.. ביי.. אני לא אפריע לך".
WTF? למה לומר לי ביי בגלל שהייתי עד עכשיו בפורום. אני יודעת שאתה לא אוהב את הרעיון שאני עוזרת לאנשים באינטרנט אבל חלאסס!
הרי ברגע שאתה מתקשר אני עוזבת הכל ומתרכזת רק בך ובקול שלך, בדיוק כמו שצריך להיות, הפורום רק מספק לי מילוי לשעות הפנאי שלי, ודרך מסויימת לתקשר עם אנשים, גם אם מדובר בתגובה אחת פה ותגובה אחת שם.
לפני שעתיים בערך אמרתי לו שיש מישהו (מפקח בפורום) שמעוניין לדבר איתי, והוא מייד אמר "לא".
אבל דיברנו על זה כבר שאין בעיה שאני אדבר איתם במסנג'ר.. דיי כבר זאת קנאה מוגזמת.
הוא כל הזמן רוצה שאני אפסיק לענות לאנשים בפורום.. אבל אני.. אני לא רוצה..
זאת פיסת האושר הקטנה הנוספת שלי אחריו.. אני לא יכולה כל הזמן לדבר איתו כשהוא בצבא אז אני צריכה תעסוקה אחרת..
אני צריכה להרגיש חיה, שאני מדברת עם גורמים אנושיים אחרים והמשפחה או החברים שאני לא אוהבת או "שלום שלום" לא נחשב.
והפורום נותן לי להרגיש חיה, להרגיש שאני משהו בשביל עוד מישהו, להרגיש נאהבת במובן מסויים ע"י סביבה כלשהי, שבמקרה זה היא הפורום.
לפעמים אני חושבת על להפסיק עם זה בשבילו..
אבל אז עם מה אני אשאר? אני זו שתכנס שוב לדיכאון ויהיה לה רע.. ואני ממש לא רוצה את זה לפני הצבא, לא רוצה להפסיק לעזור ולא רוצה לדעת ששוב האפשרות לדבר עם אנשים ברחבי העולם חסומה בפני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
™Lolita