הוא ממשיך ללכת באמצע השביל המשותף לו ולמכוניות.
השביל השחור הפך לדרך הקבועה שלו. בזמן שהוא מחזיק בקבוק זכוכית חום עם הכיתוב טובורג ותווית בצבע אדום, הוא לוקח עוד לגימה ארוכה . מרוקן את הבקבוק עד הטיפה האחרונה, כי זאת הדרך היחידה שהוא יודע לישתות.
'אם אתה מתחיל , אתה גם תסיים.' פיתאום הוא נעצר, מביט אחורה. הוא שומע את צחוקה המתוק והמיתגלגל של ילדה המשחקת מאחורי הגדר המוכרת שהוא כבר עבר. חצי חיוך , חצי דימעה, עיקצוץ באף, והוא נופל באין כוחות על הכביש הרטוב מגשם שהפסיק ליפני חצי שעה. אין ביכולתו לזוז. אך הוא בהכרה . שוב התמונות הנוראיות שבות לראשו, ריגשות האשמה . בין ביטנו למיכנסיו אקדח טעון , שרק מחכה ליפעול . אף המחשבה עליו לא עולה. העיניים פתוחות לרווחה, אדומות מהסמים, פניו מלאות סומק מהאלכוהול והוא כולו טעון רעל שהרס אותו.
שוכב על כביש רטוב כולו באיבוד חושים חלקי הוא מבין איפה הוא נימצא. שומע רעש מהמרחק של אוטו מיתקרב ומנסה ליצעוק, הפה ניפתח הגרון צורב ורועד, אך אין קול. שום צרחה לא נישמעת. במהרה הוא רואה. הוא סוגר את העיניים וממלמל לאצמו את מילותיו האחרונות.
"אני מיצטער... אני מיצטער... " .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
