אז כניראה שזה אבוד סופית.. כניראה שאני אף פעם באמת לא אתקשר עם אח שלי..
הוא הכריז היום בארוחת צהריים שהוא כניראה עובר דירה בדצמבר שנה הבאה.. שהוא סוף סוף עוזב אותנו. בהתחלה התגובה שלי הייתה סוף סוף חדר! ואש התחלתי לחשוב לעומק.. תחשבו על זה.. אם במהלך כל השנים מאז אני זוכרת את אצמי.. הקשר הכי חזק שלנו היה כשהוא הרביץ לי כל יום שהוא הכריח אותי לאכול אוכל שלא אהבתי ודברים דומים.. אחר כך הוא הלך לצבא.. וזה היה הקשר הכי חם שלנו.. שכל פעם שהוא היה חוזר הוא היה מביא לי חיבוק.. ובזמן עפרת יצוקה אני ישבתי ודאגתי לו ברמות מטורפות.. אחר כך הוא חזר הביתה .. והוא לומד במהלך השנתיים-שלוש האחרונות.. עכשיו הקשר זה בוקר טוב בבוקר.. היי כשאני או הוא חוזרים הביתה .. וביי כשאחד מאיתנו הולך. זהו.
וזה כל כך כואב.. כל כך כואב ומעצבן!!! שעכשיו אני צריכה לחכות למעבר דירה בישביל לחבק אותו.. ואז לחתונה שלו.. ואחרי זה לאחיינים שלי .. ואז אף אחד לא יודע אם אני בסוף אחליט לעבור לארץ אחרת.. אם אני אאבד איתם קשר לתמיד.. למה אין לי אח בגיל שלי? או לפחות קרוב.. לא אפילו לא זה.. למה אח שלי לא אוהב אותי מספיק בישביל להיתעניין. ככה שכבר התחלתי ליהיות אדישה אליו.. אז אם אני אדישה אליו למה אני בוכה עכשיו בלי הפסקה?? למה אני מגיבה לידיעה יותר קשה מאמא שלי?
ביגלל שלפחות אז הייתה לי סוג של שליטה על המצב.. אחר כך הוא כבר יגור רחוק.. רחוק מידיי בישביל קשר מספק של אח-אחות קטנה.. כי אני כן רוצה קשר כזה של מישו שאוהב אותי מספיק בישביל להגן עליי.. מישו שלא ירצה שוםס דבר בתמורה.. אבל יכיר אותי מספיק טוב .. מאז שנולדתי. אני מיתגעגעת למשו שבחיים לא היה לי..
בכל זאת.. הוא אח שלי.. אני אוהבת אותו..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
