ומה עושים כשמצד אחד הילדות כה יפה ותמימה
ומצד שני הבגרות כה מסקרנת?
אך התמימות, המשיכה לידע המועט והגעגועים, איש לא יודע למה,
הם יתרון מבחינת הרצון לקבל רגשות שהיו לי, כשהייתי מיתעניינת
במשהו ולא הייתי עוזבת עד שאגלה תשובה בלתי מעניינת, למשהו שנישמע כה עצום בגודלו.
אך העתיד אותי מושך עם כל מילה הניכתבת
על דף לבן עם שורות ארוכות בצבע תכלת.
ומה קורה כשאיני רוצה להיתבגר, ומחליטה במעמקי נישמתי שאני רוצה שוב אותי,
את אני הקטנה שראתה את העולם בצבעים בהירים ועזים?
שום כלום לא עוזר, ואני ממשיכה להיתבגר וליגדול, ולהיתבגר, וליגדול, וליגדול, וליגדול.
הלחץ גובר, במהירות מיצטבר הכאב הניכתב על הדף הלבן, עם שורות ארוכות ותכולות,
תכולות כמו עיניים של תינוק כשנולד. תכולות כמו שמיים ביום שמש בהיר, אך עיניו של התינוק
לרוב מישתנות, קודם לאפור כשמיים בסערה אחר כך לחום, כאדמה רטובה.
ולוקח הזמן את התינוק תחת חסותו, ובלי רחמים מותח אותו
והתינוק לא מפסיק להיתבגר וליגדול ולהיתבגר וליגדול, וליגדול, וליגדול...
D.N
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
