הדף עוד לבן, ריק, חלק, עוד אין כלום, שום דבר, שום עבר לא נחתם.
אבל פיתאום זה מתחיל להיצתבר, הנשימה הראשונה, צעקה, זעקה של כאב.
ועכשיו זה מתחיל להיתמלא.הדף מקושקש מכל כיוון, אוכל, מבט, הבנה ניבנת כרגע.
מילה ראשונה, אכזבה ראשונה שבקריאה לאמא ללא מענה.
אמא יושנת... עכשיו הוא מבין. צעד, אחרי צעד, עכשיו זה רגיל. הברות חדשות, ררר.. קקק.. טטט.. הלשון כבר מיומנת.
כבר אין עגלה, כבר אין מיטת סורגים, אין כללי זהירות מיותרים. יש מילים, צעקות, עכשיו כבר מיתוך פחד..
יש דמעות חדשות, מעבר מהטלוויזיה למחשב, ומהמחשב לטלוויזיה. הדף מיתמלא.
זה כימעט כבר חצי.
סיגריה ראשונה, מתוקה, מרגיעה, משכיחה. אחר כך כוס קטנה, מלאה בצלילות. הדבר הראשון המובן בחיים שלו, עובר לו חלק בגרון.
אחר כך הוא כבר עובר להזיות, אחת אחרי השנייה, אחרי השלישית, אחרי הרביעית.
הדירה האצמעית הראשונה, והשורות מיתקצרות.
בנות באות בישביל ללכת, הוא הולך בישביל לחזור. אין משמעות לכלום, כרגע.
עכשיו הוא שוכב שם. ללא מעשה. מביט בתיקרה.
אומרים שעולם ורוד רואים דרך עיניים אדומות. הוו, כמה שהעיניים שלו אדומות, אבל העולם שלו אפור, שחור, לבן.
העיניים נעצמות, הדף כבר ניגמר. הדף נחתם. עוד שלוש מילים.
זה כבר הסוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
