נימאס לי מהאגואיסטיות שבי. כי ההורים שלי כלכך צודקים. אני בנאדם רע. אני אגואיסטית ואני הסיוט של כל בנאדם שמיתחבר אליי. הייתי חמודה פעם. הייתי בנאדם טוב. הייתי נחמדה לאנשים, עכשיו אני ביצ'ית. צריך להוציא אותי להורג. ואני לא מצליחה להישתנות. אני החלטתי כבר פעם הרי שאני כן אשתנה. אבל אני מיתעללת בבנאדם כל כך מלאך. משאירה את החמוד הזה על החכה. והוא חוזר. והוא לא מאשים אותי. "אני מיצטערת" אני לוחשת לו אל תוך הכתף, אבל הוא לא מבין. הוא לא מבין שבשתיי המילים האלה אני מסכמת את החיים שלי. "אני מיצטערת" על הכל. אני כל כך מיצטערת שנולדתי. אני מיצטערת על הסבל שגרמתי לאנשים. היה כל כך הרבה קל אם אנשים לא היו ניקשרים אליי. אני מיצטערת על הכל. שאני כזאת מסובכת, מתוסבכת ואני גוררת את כולם לצרות שלי אחריי. "על מה" "על הכל".
זאת היתעללות. זה רגע כן ורגע לא. אז למה אני מרגישה כל כך טבעית לידו? למה אני כן מרגישה צמרמורת בגב כשהוא מחבק אותי? אני לא אמורה.
כי כשאני לא איתו אני לא מרגישה את זה. למה? למה ביגללי הוא אמור להיסתבך עם מילים? ולמה אני בוכה עכשיו אם אין לי כלום? ולמה אני רוצה להרביץ עכשיו לכל דבר בעולם הזה? מה ההבדל בינינו? אלפי מילים שלא נאמרו. שהיו אמורות להאמר בשביל שיהיה לשנינו יותר קל. אלפי מילים שלא נהגו. אבל זה שאני כל כך אוהבת את הריח שלו שנידבק לי לחולצה. דייייייי! שקט מחשבות! שתקו שנייה ותביאו לי להרגיש. למה לא? למה אני כזאת זונה לא מוצלחת. עדיף היה ליגמור עם החיים האלה כשהייתה לי הזדמנות. FML
DN
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
