אני בוחנת את מה שמונח מולי מכל הצדדים ואני מחליטה בלב כבד. אלו לא החיים שרציתי. ואז שיטפון של דמעות יורדות לי מהעיניים.
אני רציתי חיים קלילים, חיים זורמים, חיים ספונטנים ועכשיו מה לעזאזל ספונטני פה? כל הארץ הזאת מחליאה אותי. והדמעות לא מפסיקות לעקצץ לי בעין. הלוואי ויכולתי להעביר רק אותי, ואת כל החברים שלי ואת החתולה שלי לאמריקה. אני לא יודעת למה אני כל כך נימשכת לארצות הברית אבל אני יודעת ששם הייתי חולמת להעביר את חיי כמיתבגרת. וזה מייאש אותי עד כאב. לא הייתי מחליפה אף אחד מהחברים שלי בעד שום הון שבעולם. הם איתי. לא הייתי מחליפה את החתולה. את ההורים בכיף. להורים יותר מרוחקים. הורים יותר אדישים הייתי כל כך רוצה, למרות שזה נישמע כל כך רע אבל הייתי מתה לזה, שיניחו לי לנפשי. אני רוצה לגור במנהאטן... יותר מדוייק, אני רוצה לגור רבע שעה ממרכז ניו-יורק. אבל לא כמישהי בת 35 שרק עכשיו הצליחה להגר בגלל שלא היה לה כסף. אני רוצה לשם שנה הבאה. בעודי בת 16. ו17. ו18. אני מקנאה עד כאב באלה שרואים את זה כמובן מאליו. אבל אני לא רוצה ליהיות ה"חדשה" אני רוצה לבוא בגדר ותיקה. כאילו שתמיד הייתי שם. שנולדתי במנהאטן וגדלתי שם והיתבגרתי שם. אני רוצה חיים אחרים לגמרי. לא טוב לי ככה. אני מנסה ליהיות אני אבל אני לא אני שאני רוצה... אני פשוט לא מספקת את הצורך שלי ליהיות אני. וזה מתסכל אותי.
אני רוצה לדעת לשיר. אני רוצה לירקוד כל יום אני רוצה לשחק בתיאטרון. ולא רק בתיאטרון. אני רוצה בלוג עם מיליוני צפיות ולא אחד שבתוך שנה הצלחתי לגרד 300 צפיות ורובם מחברים שלי. אני רוצה להיות נאהבת ולהרגיש את זה. אני רוצה שיומרו לי את זה. כי נימאס לי ... באלי קצת היתפרצויות של אגו. בא לי לחשוב על אצמי בא לי בא לי בא לי בא לי... תמותו כולכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
