וואו... זה באמת ממש מוזר לי ...
ליכתוב קטע על נושא ידוע מראש.. בדרך כלל אני מתחילה ליכתוב וזה פשוט יוצא לי..
אז כן זה סוג של כתיבת אתגר...
הנושא הוא מיפגש של דמות מהעבר עם דמות מההווה...
אני כל כך מקווה שמשהו מתוך זה יצא לי נכון..
שיצא לי נורמאלי ... ואם לא... תיהיו עדינים ♥
-
שנים שלמות עם אולסטאר.
אתם מבינים? לפעמים אני מוצאת את עצמי חושבת בקול רם.. מתחילה לדבר כאילו יש לידי מישהו.. לעצמי.
אני בוהה באוויר הריק ומתחילה לדקלם משהו שתמיד רציתי להגיד. וכשלא הולך לי אני לוחצת על המקש delete שנימצא בראש שלי, ומנסחת את זה מחדש.
"תיתמודדי איתו עכשיו!" מילמלתי לעצמי, מכריחה אותי למצוא מילים הולמות להסביר לו שדבר כזה נישאר לתמיד. משהו בימקום "בן זונה מטומטם. תפסיק!" הרי אם אני אגיד לו משהו כזה אני אצתרך לימצוא מילים להסביר לחברים שלי למה יש לי פנס מתחת לעין.
אני מביטה במראה ורואה בעיניים שלי ילדה קטנה, ילדה פחדנית עם עיניים אדומות ואף מלא בצער, שמחפש לאן לנזול, ואני מבינה כמה עצוב זה שהתחלתי לרחם על עצמי כי אין מישהו אחר שירחם עלי.
לא, אל תבינו לא נכון. אני לא אוהבת שמרחמים עלי, זה גורם לי להרגיש כאילו אני פחות טובה מהם, כאילו הם מדרגה אחת בסולם הזה ולכן הם מרשים לעצמם. הרי הם לעולם לא יבינו.
אני מביטה לעצמי בעיניים ואני רואה אותו. אני מעבירה את המבט לעור שלי ואני שוב רואה את העור שלו. אפילו הנקודה הכהה הזאת מתחת ללחי שלי, גם היא שלו.
אני מביטה בעצמי ואני מבינה שאני שלו. וזה לא דבר חיובי. אני מוצאת את המילים לאט לאט, שיעזרו לי להיתמודד עם אבא שלי במיקרה הבא שהוא יניף את כנפי הכאב שיפגעו לי בפנים, ויגרמו להן לידפוק לפי קצב הלב המפוחד שלי. אני מתה מפחד רק לחשוב על זה. אני מתיישבת ישיבה מזרחית מול ההשתקפות של עצמי, ואני מפחדת ממני. אני מפחדת מחוסר השליטה שמקיף אותי עכשיו, כי אני לא יכולה לזוז, מרוב שהשרירים שלי קפואים.
אני עוצמת את העיניים, לשחרר את הדמעות שמפריעות לי ליראות, ואני לוגמת שלוק ארוך מהבירה החמישית שלי. כשאני פוקחת את העיניים אני רואה מאחורי ההישתקפות שלי דמות של ילד, בגיל של גן, מיסתכל לי בעיניים דרך המראה. אני מיסתובבת בבהלה ואני לא רואה כלום מאחורי.
אני מחזירה את מבטי אל המראה ומאחורי תלויה לה הגיטרה שלא ניגנתי בה כבר חודשיים.
אני מנערת את הראש, ושמה את הבירה שלי בצד בשביל להדליק סיגריה.
השאיפה הראשונה המתוקה והארוכה הזאת עותפת לי את הריאות ויוצאת החוצה עם כל טיפת שינאה עצמית שיש בי. לא שעכשיו אני אוהבת את עצמי, אבל ההרגשה הרבה יותר טובה. אני מפנה את ראשי לכיוון הספה בחדר שלי והנה הילד יושב עם ידיים צמודות דחוסות בין הרגליים שלו והפנים שלו מופנות אליי בצורה מלחיצה כל כך. אני קופצת בבהלה, ואני מפנה את הראש בידיעה שהוא תכף נעלם. שזה כניראה האלכוהול מראה לי את גוש הכריות שעל הספה כילד קטן.
אני מביטה ליתר ביטחון על הספה שוב, ובידיוק כמו שחזיתי הילד כבר לא שם ומיבקומו, תיתפלאו לא הכריות, אלא התיק.
אני צוחקת על עצמי, ולוגמת מהבירה.
"there no such thing as ghosts" אני שומעת, ולהפתעתי אני לא נבהלת. ההפך הוא הנכון, אני נושמת סדיר, ומתחילה לענות..
"How can you tell?" אני שואלת בציניות..
"אל תישבי על הריצפה.. אמא אומרת שאפשר להצתנן ככה", הוא אומר לי בביישנות בקול צלול להפליא. אני מיסתכלת לתוך המראה ורואה את דמות הילד הקטן, לבוש בסמרטוט כלשהו שניראה כמו משהו שהייתי לוקחת בישביל ליתפור בגדים לברביות שלי כשהייתי קטנה. זאת הייתה חולצה שהייתה בצבע תכלת, או לפחות הייתה פעם בצבע תכלת, ועכשיו היא קיבלה גוון צהבהב כזה. והיה לו מיכנס בצבע חום כהה ונעלי אולסטאר קרועות מעט בצדדים.
"ומי זאת אמא שלך?" אני שואלת אותו בקול רך.
"שרה " הוא אומר לי .
"איזה יופי, גם לסבתא שלי קוראים שרה." אני מסננת לו בין השיניים שלי ומיישירה מבט אל העיניים שלו שבמראה. הן מזכירות לי את שלי.
"ולאבא שלי קוראים ברק" הוא אומר לי וחיוך שמצפה למשהו מופיע על פניו.
"ואני כועס עליו. הוא אף פעם לא מביא לי ביס מהלחם עם החמאה והסוכר שלו." הוא זורק כדרך אגב.
"אבא שלך אוכל לחם עם חמאה וסוכר?" שאלתי אותו. "גם אבא שלי נורא אוהב. הוא אומר שזה מזכיר לו את ברית המועצות" הוספתי, ויכול ליהיות שחמק לי טון ציני במיקצת.
הוא לא ענה. והוא פשוט הביט לתוך תוכי. הרגשתי שהמוח שלי נשרף מרוב המבט החודרני שלו.
"מי אתה? ולמה לעזאזל אני מדמיינת אותך?" ניזכרתי, ידעתי שהוא פרי דימיוני. הרגשתי את זה. אבל היה לי מוזר איך.
"את אדישה מידי. " הוא אמר לי בנימה דאגנית. "אבא שלי אומר שאנשים אדישים הם הכי רעים שיכולים להיות" הוא זרק בחוסר טקט.
"תיראה את האדישות שלי כמנגנון הגנה. אם אני לא אהיה אדישה כרגע, אני כניראה אמות מעצבים" אמרתי, יותר לעצמי מאשר לילד.
פיתאום כבר לא היה ילד. כשהבטתי בחדר לא ראיתי אף אחד. לקחתי שלוק נוסף מהבירה ועברתי לספה, והנה הוא לידי. אבל שונה. משהו בו ניראה אחר. הבגדים הם אותם בגדים, אבל משהו שאני לא יכולה להניח עליו את האצבע הישתנה.
"חזרת לספר לי עוד על אבא שלך ילד? " שאלתי אותו בחוסר רצון, רציתי שהוא יתחפף בשביל שאני שוב אוכל לטבוע בדיכאון של עצמי.
"אבא שלי מת ליפני חצי שנה." הוא אמר ביובש.
"בן כמה אתה?" אמרתי לאחר שהפנתי את מבטי אליו.
"אני בן 7." הוא אמר . הרגשתי רע בישבילו. לא רחמים, הזדהות, הרי אבא שלי מת בישבילי מזמן. "אחותי דואגת לנו כשאמא בעבודה".
"בת כמה אחותך?" שאלתי אותו .
"היא בת 13 כבר! "הוא אמר בגאווה.
"יש לך עוד אחים?" שאלתי אותו, מחליקה רמזים קטנים בשביל לזהות מי הילד המיסתורי.
"כן. יש לי אח ושתי אחיות. " הוא אמר.
"איזה יופי. אני בת יחידה." אמרתי לו, מה שטכנית לא היה נכון. היה לי אח. אבל הוא היה יותר כמו דייר נוסף שמשכיר חדר בבית שלנו.
פיתאום שוב לא ראיתי את הילד. פיתאום הוא שוב נעלם ולא היה עוד. בימקומו היה חלל ריק שהיתמלא בגרגירים של אבק שניראו בבירור בשמש.
"אני כאן" הוא סינן מאחורי. הפנתי את הראש אליו והוא כבר לא היה ילד. במקום הילד היה נער. בן 14 אולי.
העור הכהה שלו בגוון צהוב נימשך לי לעין. כמו שלי. זה לא חום. זה צהוב. זה ניראה כמו שיזוף. ושם היו גם עיניו של הנער בידיוק בצבע של שלי.
" קניתי עם אח שלי מצלמה. אני עוסק בצילום עכשיו." הוא אמר לי כדרך אגב.
"מגניב. איפה אתה מפתח את התמונות? " שאלתי אותו.
"באמבטיה אבל אח שלי עושה את רוב העבודה" הוא סינן.. הייתה לו ש' מוזרה כזאת יותר דומה לס'.
"אני אוהבת צילום, אבא שלי אומר שיש לי כישרון בלתפוס זויות מושלמות. אבל אני לא לוקחת את זה ברצינות.. " אני אומרת לו.
הוא היה לבוש בחולצה זרוקה ומכנס רחב בצבע חום כהה, רגליו כמו קודם היו לבושות בנעלי אולסטאר בצבע כחול, ושיערו הגיע לו עד קצת ליפי הכתפיים.היה לו שפם תמים ועדין, שמעולם לא גולח. הוא ניראה כל כך מוכר אבל לא יכולתי להבין מי זה .
הוא הוציא סיגריה מהכיס והדליק אותה עם גפרור.. הוא הרים גבות ומתח את היד שלו אלי להציע לי סיגריה גם.. הנדתי לשלילה והוצאתי סיגריה מהקופסא שלי .
"כמה זמן את מעשנת?" הוא שאל אותי בסקרנות.
"לא יודעת" עניתי והתחלתי לחשב בראש. "התחלתי מגיל 12 וחצי אז יוצא ששלוש וחצי שנים. אתה?" שאלתי בתקווה לגלות עוד פרטים.
"התחלתי ליפני חודשיים בערך, אח שלי התחיל לעשן ואני רציתי לנסות ליראות איך זה, ואהבתי את זה." הוא סיפר כשמבטו מופנה לריצפה.
ניסיתי לחזור על כל מה שידוע לי עליו, לחבר רמזים בשביל לגלות. לאמא שלו קוראים שרה, לאבא שלו ברק, אבא שלו מת כשהוא היה בן 6, יש לו שתי אחיות ואח אחד.
היתעצבנתי.. "מי אתה לעזאזל!?"
הוא שוב נעלם. "נוווו...." רטנתי.
והנה הוא. דמות מול החלון, בחצי ישיבה, מנגן על גיטרה בת שבעה מיתרים. השפם כבר לא היה עדין, ובמקומו הופיעו זיפים שחורים על כל החצי התחתון של הפנים. אני מנחשת שהוא היה בסביבות הגיל 18. מהגיטרה בקעו מנגינות שלא מהעולם הזה. הוא נעצר וכתב משהו במחברת. הוא חייך חיוך רחב והתחיל לנגן פריטות מדוייקות אבל מוזרות, היד שלו זזה מהר ומהפה שלו בקעו מילים מדהימות. משהו על גשר שנישבר, על חבל שניקרע, על קשר שניפרם תחת ידיו המרות של הגורל.
המילים שיתקו אותי. ישבתי כשידיי מחבקות את ברכיי והסנטר שלי מונח עליהן. פני רכות ועיניי נישאות אליו.
הוא עצר את המנגינה האלוהית ופנה אליי. "אני לא יכול לנגן כשמסתכלים עליי." הוא התלונן.
"אז אתה דרמה קווין." עקצתי אותו.
"אני עובר למוסקבה! הוא אמר בהיתלהבות כאילו לא שם לב בכלל לעקיצה שלי. "אני אלמד מתמתיקה באוניברסיטה."
"איכס." אמרתי במרירות.
"אני אגור בקמפוס ואני אהנה שם כל יום." הניצוץ בעיניו הופיע.
הספיקה פעם אחת של הזזת ראש והבחור נעלם. היסתקרנתי איך הוא יופיע הפעם, באיזה גיל.
עכשיו הוא ישב ישיבה מיזרחית על הספה שלי. שיערו גלש עד קצת אחרי הכתפיים שחור כמו הלילה, והיה לו זקנקן קצר כזה. הוא היה לבוש במכנס רחב וחולצה זרוקה וכרגיל האולסטאר הפעם בצבע צהוב עתיק או לבן שמנת כזה.
שתי אחיות ואח אחד. אמא בשם שרה. אבא בשם ברק, מת כשהיה בן 6. עור צהוב שניראה כמו שיזוף. עיניים בצבע של קולה. היתעסק בצילום. עישן מגיל צעיר.
זה אבא שלי. אני מדמיינת את אבא שלי.
"אבא?" אני שואלת אותו בהיסוס.
"מה?! על מה את מדברת? אין לי ילדים !!" הוא אמר כאילו מתגונן, וישר עבר לנושא הבא כאילו אני כבר לא בשוק.
"אני פגשתי את אהבת חיי. אני יודע. היא מדהימה. " הוא התחיל להגיד. הייתי מנחשת שהוא בסביבות הגיל 25 אולי יותר אולי פחות. "אני כל כך אוהב אותה. היא איתי בקמפוס. היא דיי צעירה אבל היא אהבת חיי." הוא אמר.
הוא דיבר על אמא שלי. הם גרו באותו קמפוס. יש ביניהם הבדל משמעותי בגיל. הם הסתובבו באותה קבוצה ביחד אז, עד שיום אחד אבא שלי הציע לה נישואים. הם לא היו ביחד. זה היה ספונטני. הוא ניגן אז בגיטרה והיא עשתה עבודה. שניהם לא לקחו את ההצעה ברצינות אבל הם התחילו לצאת. אבא שלי כמובן היה היפי. הוא היה בנאדם משוחרר וספונטאני שישב וניגן כל היום בגיטרה, כתב שירים, הביא לאמא שלי פרח מידיי פעם. הוא היה רומנטיקן, והיא הרי באה ממשפחה קפדנית. היא כל החיים שלה לא הוציאה את הפנים מהספר. היא שנאה את ההורים שלה על כך. היא אפילו התחילה לעשן מרוב הגועל שהרגישה כלפיי הנורמאליות שלה. אבא שלי השלים את הצד המשוחרר בה. היא אהבה את זה, ובגלל זה בחרה להיות איתו.
"אנחנו נתחנן ברגע שנסיים את הלימודים, אולי אפילו לפני, ונגור ליד מוסקבה, בבית גדול עם גינה, יהיו לנו שלושה ילדים. ואני אוהב אותם כל כך!
היא כל כך יפה!" אמא שלי באמת הייתה יפה. כל הבנים חיזרו אחריה. והיא בחרה את ההיפי מהמשפחה הענייה. נשמע מזוייף, אבל בשבילם זאת הייתה חתיכה מסרט. "אני אכתוב להם שיר כל יום. אני אנגן להם אותו בגיטרה. יהיה לנו בית נופש במרחק של נסיעה קצרה משם. ליד אגם. ואני אלמד את הבן שלי, או הבנים, לדוג. ואני והיא ניזדקן, ואף פעם לא נריב, וניראה את הנכדים שלנו גדלים. " אבא שלי היה רומנטיקן. "אני בחיים לא אתן לה ללכת." הוא אמר. והוא בחיים לא נתן. והיא לא ביקשה.
ואז הוא נעלם. ועצמתי ת'עיניים וידעתי שעכשיו הוא יופיע כבר אחרי שהוא פגש את ההורים שלה.
כשפתחתי את העיניים ראיתי אותו אוחז בראשו וממלמל משהו לא מובן.
"אני לא יכול, אני לא מסוגל..." הצלחתי ליקלוט.
ישבתי לידו. "מה יש לך?" שאלתי
"ההורים שלה שונאים אותי. היא עזבה אותם והחליטה להיות איתי, אבל אני מרגיש כל כך רע להפריד אותה מההורים שלה." הוא שפך הכל.הכרתי את הסיפור.
"מה עם החיים הארוכים שתכננת איתה? ההורים שלה ירצו להכיר את הנכדים שלהם, הם ישכחו את כל המריבות תוך דקה ברגע שיראו נכדים." אמרתי לו במטרה לעודד אותו. פתאום קלטתי.. איכפת לי מאבא שלי. אבל לא מהאבא הנוכחי. אלא ממי שהוא היה פעם.
"את צודקת. אני אהיה חזק." הוא מילמל ונעלם.
ישר הוא הופיע באותו מקום עם אח שלי שרק נולד על הידיים שלו. אח שלי הגדול. בעוד שמונה שנים אני אוולד. אני מחייכת והוא מביט בי, ונעלם.
פתאום אני יודעת בדיוק מה להגיד לאבא שלי בשביל להיתמודד איתו. הרי הכאב שבו זה בעיקר בגלל הבית הגדול שאף פעם לא היה לו. השירים שהוא לא כתב לנו, הילד השלישי שלא נולד כי אמא שלי חוותה טראומה מהלידה של אח שלי, וכמובן הייתה מבוגרת מדיי ללדת עוד ילד אחרי, ופלוס לא יכלה להרשות לעצמה מבחינה כלכלית. על השיעורי דיג שהוא לא העביר לאח שלי, ועל החיים המושלמים שאנחנו לא קיבלנו. שמתי על עצמי דאורדורנט, בשביל שלא ישים לב שעישנתי, (לא שהוא לא ניחש, הרי לא הייתי זהירה כל כך ), וצעדתי לכיוון הסלון. והנה הוא ישב שם, עבד, ואני התיישבתי לידו.
"תודה שהיתאמצת ככה בשביל כולנו." אמרתי לו. ודמעות צרבו לי בעיניים, אך לא המשיכו הלאה, ניזכרת בכל הפעמים שהוא הרביץ לי, ולא סולחת, אבל מנסה לשנות את זה. אולי מתישהו אני אשכח. "לא חסר לי כלום" חוץ מלהרגיש בטוחה בבית. המילים שלא נאמרו צרבו לי בגרון אבל god know's שאסור לי לצייץ בנוגע לזה. רק לקוות שיהיה טוב יותר.הלכתי לחדר וסיימתי את הבירה שלי.
ולא היה מושלם. אבל היה טוב יותר.
עריכה:
מקום שנייי!!! ♥♥♥ אני כל כך מאושרת !
D.N
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
