לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Holly poop*-*


writing to survive...

Avatarכינוי: 

מין: נקבה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2012    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2012

אנשי הבוץ- הפיל הכחול.


העצמה של מילים מסויימות ליפעמים נוגעות כל כך חזק ומעוררות רצון פשוט לקחת אותן בצורה מוחשית ולהחדיר אותו ללב בניתוח.

העצמה של הקול שכמעט צועק אותם כשברקע גיטרה עצבנית מוציאה שאריות של דמעות שנישארו מאחור.. זעקות עזרה ויאוש שגורמות ללב לצאת החוצה לשמוע מקרוב יותר. הידיים מתחילות לירעוד והזרוע מיתמלאת נקודות נקודות שבולטות ונוסיף לזה גם את הזרם החשמלי שמתחיל מקטן לדגדג את העמות השדרה במעורפל ואז מיתפשט במהירות וגורם לגל הגב לירעוד.... צמרמורת שמרגישים רק כששומעים מוזיקה טובה. כי לפעמים אפשר להבין את המילים רק מהנימת דיבור של הזמר. אפשר להבין את הדמות שמאחורי התופים המכים באכזריות ובקצב לא נורמאלי... והגיטרה שמכה כל חמש שניות ברגעים ה"מיתעצבנים" .... הנושא כאן הוא לא שירי הדת' מטאל ואפילו לא המטאל הרגיל... שירי רוק רגילים... להקות ישראליות. "אל הכעס, אלוהי שמחה, מה יהיה איתי? אני לא מרגיש!!!! אל הגשם, אלוהי תיקווה,מה יהיה איתי? אני לא מרגיש ...כלום!!!!!!!!!!! "  גלים מכים בי במשמע המילה "כלום" כי אמנם ליפני זה לא הרגשתי כלום אבל המוזיקה שינתה את זה... עכשיו זה כל כך הרבה רגשות מעורבבים ביחד...

 

 

 

 

 

נכתב על ידי , 20/4/2012 23:28  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סבות, מילחמות, אווירה ממכרת, יותר מידיי לכותרת אחת.


סורי... זה היה מטומטם מידיי ואני לא מצליחה לימחוק לגמרי. קיצר אין קטע. 

נכתב על ידי , 18/4/2012 23:30  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הפואמה המודרנית הראשונה שלי


ומה עושים כשמצד אחד הילדות כה יפה ותמימה

ומצד שני הבגרות כה מסקרנת?

אך התמימות, המשיכה לידע המועט והגעגועים, איש לא יודע למה,

הם יתרון מבחינת הרצון לקבל רגשות שהיו לי, כשהייתי מיתעניינת

במשהו ולא הייתי עוזבת עד שאגלה תשובה בלתי מעניינת, למשהו שנישמע כה עצום בגודלו.

אך העתיד אותי מושך עם כל מילה הניכתבת

על דף לבן עם שורות ארוכות בצבע תכלת.

ומה קורה כשאיני רוצה להיתבגר, ומחליטה במעמקי נישמתי שאני רוצה שוב אותי,

את אני הקטנה שראתה את העולם בצבעים בהירים ועזים?

שום כלום לא עוזר, ואני ממשיכה להיתבגר וליגדול, ולהיתבגר, וליגדול, וליגדול, וליגדול.

הלחץ גובר, במהירות מיצטבר הכאב הניכתב על הדף הלבן, עם שורות ארוכות ותכולות,

תכולות כמו עיניים של תינוק כשנולד. תכולות כמו שמיים ביום שמש בהיר, אך עיניו של התינוק

לרוב מישתנות, קודם לאפור כשמיים בסערה אחר כך לחום, כאדמה רטובה.

ולוקח הזמן את התינוק תחת חסותו, ובלי רחמים מותח אותו

והתינוק לא מפסיק להיתבגר וליגדול ולהיתבגר וליגדול, וליגדול, וליגדול...

 

 

 

D.N

נכתב על ידי , 14/4/2012 20:21  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





5,203
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , ספרות , מדעי הרוח
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לD-fucking-n אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על D-fucking-n ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)