the show must go on.
הכח שיוצא ממני לגמרי בעת השיר הזה ביחד עם הדמעות והשחור המרוח על העיניים שלי.
does anybody know's what we are livink for?
מישו יודע בישביל מה אנחנו חיים? באמת ?
המופע חייב להימשך... רוצים לדעת איך אני מבינה את השיר הזה ?
סמל לדיכאון דחויי.. כשידייו האפלות והכבדות של הדיכאון מתחילות לעתוף אותך פשוט תדליק פנס.
תימצא בכח את הרצון להמשיך. אל תאבד את כל מה שאיי פעם היה לך או הולך ליהיות לך ברגע של טיפשות
אני מכולם צריכה להבין את זה. כי איכשהו אנשים לא בוכים עליי וניזכרים בי בעצב כרגע...
אני איכשהו תמיד מוצאת את אצמי בכח מנסה ליחיות על אף שאת הסיבה אני איבדתי מזמן. למה? פשוט למה? בישביל ילדים? זה שווה את זה ?
ואם יוולד לי ילד אוטיסט בדרגת תיפקוד ממש ממש נמוכה? אני אהרוס לא רק לילד ת'חיים. גם לאצמי. אני בחיים לא אמצא את החלקיק רצון בי לינטוש אותו.
תחושת יאוש עמוקה כל כך מציפה אותי רוב שעות היום.
כי כשאני מדברת עם חברים שלי. האנשים שהכי קרובים אליי בעולם כולו, המרפקים בוערים לי. הפסים שכבר כמעט נעלמים. והלוואי, אני מיתפללת ליקום שלי, הלוואי ויכולתי להישבע להם שאלו הן הצלקות האחרונות שאני אעשה לאצמי. אבל אני בחיים לא אוכל ליהיות בטוחה בזה.
אבל המופע הרי חייב להמשיך. ככה זה תמיד במקום שאני באה ממנו. התיאטרון תמיד עשה הכל בישביל לא להיסגר. גם אם הוא כבר הפסיד את המשמעות שלו בלי המייסדים, אבל היסודות עדיין קושרים אותי אליו. היסודות שאני יצרתי, בניתי, ושירשתי.
מאז גיל 10 אני בתיאטרון.
מאז גיל 12 יש לי סיבה להיתנגד לSHOW MUST GO ON.
מאז גיל 14 אני מנסה להיתנגד בכח.
מאז גיל 15 אני לוקחת דברים יותר ברצינות.
גיל 16 עדיין לא הגיע.
ואני מתה מפחת להעלות את הפוסט הזה. אני מתה מפחד שיקראו את זה אנשים שלא צריכים. אבל יש משו בסיפוק הזה של לילחוץ "שמור" אחרי כתיבת פוסט. כאילו בלי זה זה לא שווה. כאילו זה לא נחשב פריקה אם זה לא מופיע לי בבלוג.
אני כבר לא נהנת מזה. כבל נימאס לי להיתכחש למצב, ליחיות ולשים זין. לקום בבוקר ולמלמל לאצמי FUCK IT כמו שאני מייעצת לאנשים אחרים לעשות. כי במשך שנה שלמה זה מה שעשיתי. וכבר נימאס לי.
מצחיק אותי שיש לי את הבלוג בסביבות השנה-שנה וחצי והיו לי 280 כניסות בסך הכל. וחצי מזה זה אנשים ששלחתי להם את הבלוג בישביל להראות להם קטע מסויים שכתבתי. אז אפילו כאן אף אחד לא באמת מקשיב לי. המקום היחיד בו אני אוליי יכולה לספר הרבה.
אבל הופעה זה לא דבר אינסופי. היא ניגמרת בסופו של דבר. ויש גם הופעות קצרות לא? זה כבר לא קשור להורים. הם רק ממשיכים לחפור, אבל חוצמזה אין שום דבר מזיק. אני מכאיבה להם יותר משהם מכאיבים לי. כי אני אגואיסטית ולא אכפת לי. זה כבר לא קשור לעובדה שמתחילים לידחות אותי לאט לאט. לא קשור כבר לסופה של תקופת התיאטרון בישבילי. זה פשוט קשור לזה שספרתי את כל הדברים שיש לי והם חשובים לי בפיסקה בת 3 שורות. ושהשלוש שורות האלה לא שוות כלום.
המוות מפחיד אותי. תחשבו על זה. בלי שטויות של דת ואגדות. אין יותר כלום. פשוט אפילו לא חושך. כבר אין שום מחשבות. כבר אין שום משמעות. אין הבנות. אין כלום. וזה לא מינוס. זה פשוט מחסור בפלוסים. אני לא יודעת למה אמרתי את זה אבל זה ניראה לי רלוונטי.
אני דפוקה. i'll have to find the will to carry on.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
