לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

האמת | סיפור בהמשכים



Avatarכינוי:  כותבת האמת | סיפורים בהמשכים





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2011


וואו פרק תשיעי, מי היה מאמין ;) הודעות ועניינים למטה. עכשיו? פרק קריצה

 

 

 

= פרק 9 =


"חמודי, אל תזוז.אתה יכול להיפצע" אמרה אמו לאביב. אביב ביקש לאחוז בידו של דניאל ולחץ אותה בחוזקה הזמן שהרופא העביר את המסור על הגבס הלבן, לאחר שפורר את השכבה הראשונה הוא לקח מספריים וגזר את הרובד הדקיק שנשאר. "זהו ,סיימנו" הרופא חייך "היית אמיץ מאוד אביב" הוא הדביק מדבקה על חולצתו. "תודה רבה דוקטור" אמרה ושלושתם יצאו מהחדר."איך אתה מרגיש עכשיו?" שאל דניאל בעודם יוצאים לרחוב הסואן.אביב הביט במכוניות הנוסעות בכביש בבהלה,"מה אם הוא יחזור?" 
"מי יחזור?" תהה דניאל.
"זה שרצה לעשות לי מה שהוא עשה לאבא" עיניהם של דניאל ואמו נפערו."מי אמר לך דבר כזה?!" הזדעקה.
"אימא, תני לי..." הוא הרים את אחיו בשתי ידיו."אביבי, מי שעשה את זה לאבא לא יכול לפגוע בך מהמקום שבו הוא נמצא. מה שקרה לך ,קרה בטעות האדם ברכב לא התכוון לפגוע בך"
"אז למה הוא ברח מהר ולא עזר לי?"
"כי הם פחדו שיכעסו עליהם" שיקר, הוא היה חייב להסיר מלבו של אחיו את הספק והחשש."אתה מבין? לא כולם כאלה. ותגיד לי משהו,איך מישהו יכול לעשות רע לילד מתוק כמוך?" דניאל נישק אותו, אביב חייך ונראה רגוע יותר.
"עכשיו, אנחנו נקנה גביעים ענקיים של גלידה בטעם וניל ונאכל ותם מהר לפני שיימסו לנו. בסדר?" אביב הנהן. אמו הביטה בשני בניה מהצד ושמחה שזכתה בילד כמו דניאל שעוזר לה לעבור את התקופה הקשה אך היא דאגה לו מאוד, היא ראתה איך בכל יום העצב תופס חלק גדול יותר מחייו ולא היה לה מה לעשות בנידון.הדבר היחיד שיכל לשמח את בנה היה מעבר ליכולתה - להחזיר את אביו לחיים.




עדי נכנסה לכיתה מאושרת מתמיד.היא התרגשה להכיר את אותה לורן, נמאס לה להיות לבד זה נגד את אישיותה השמחה והחברותית.היא ישבה במקומה וחיכתה שהיא תיגש אליה הרי עדי לא הכירה אותה. כעבור מספר דקות נכנסה לכיתה ילדה גבוהה,קוקו אסוף ועיניה חומות וגדולות. היא ניגש אל עדי והציגה את עצמה. "מה קורה?" היא חייכה ועדי הסיקה שזאת היא. "בסדר, מה נשמע?" איך זה בחיים לא נתקלתי בה? חשבה בליבה ושוב התפלאה על כמה שטחית ומרוכזת בעצמה היא. לורן ישבה לצידה והתחילה לדבר כאילו הן מכירות מזה שנים. "איזה יום היה לי אתמול אל תשאלי..."עדי אהבה את זה,היא הקשיבה וחייכה. אחרי כמה דקות של דיבורים מצד שתיהן נכנסו עמית וחברותיה לכיתה. עמית צמצמה את עיניה. "אני רואה נכון?לעדי יש חברה חדשה. טוב אני מבינה, מצאתן מכנה משותף...חוסר בחברים" עדי שתקה לעומתה לורן חייכה, הסתובבה לאחוריה והביטה שוב בעמית."התכוונת אלינו?"
"את רואה פה עוד ?"
"האמת שכן. ממש מול העיניים צירוף מקרים מעניין"היא שלחה קריצה.
"את באמת חושבת שתדברי אליי ככה?"
"אליי..." צחקה, "את בבך הכול בן אדם לא משהו מיוחד. ברגע שתביאי לי ולעדי כבוד יכול להיות שאפילו תקבלי אותו חזרה" עמית נשארה חסרת מילים מטון הדבור הבטוח של לורן.
"ספיצ'לס הא? את לא הראשונה זה קורה להרבה אנשים" הא קרצה לה שוב.עמית שלחה לה מבט כועס והלכה מהמקום.
"איך עשית את זה?" תמהה עדי. "פשוט מאוד, לא נתתי לזה להתדרדר לריב חריף אבל הראיתי לה שאני בטוחה בעצמי ובמה שאני אומרת.להיות בלתי נראית רוב חייך גורם לה לנסות לאמץ אישיות אחרת שיום אחד את עשויה להשתמש בה אבל היום זאת הפעם הראשונה שהעזתי כי ידעתי שאת לידי ואין לי ממה לפחד" עדי חייכה היא לא ציפתה שזאת הילדה שתפגוש היא חשבה שלורן תהיה שקטה וחסרת ביטחון. "איך זה שלא התחברת לאף אחד מהכיתה במשך השנים?"
"אף אחד לא באמת היה פתוח להכיר מישהו אחר, כל אחד סגור בתוך עצמו עם החברים הקרובים שלו. ככה יצא שתמיד נשארתי לבד, לפחות בבית הספר יש לי חברות שלומדות בבית ספר אחר אני אכיר לך אותן, נרה לי שאת תאהבי אותן."
"אני שמחה שהתקשרת אליי" המילים נפלטו מפיה של עדי אבל לורן לא שמה לב,"תאמיני לי, גם אני" שתיהן חייכו.




"איך משחקים בזה?" אמר שליו תוך כדי שהוא מקמט את מצחו ומביט בצג המכשיר הנייד של דניאל. "אתה צריך להכניס את הכדור לחור"
"איזה כדור?" דניאל לקח ממנו את המכשיר ולפתע הופיעה שיחה מאלכס. "אלכס מתקשר, אני שם על רמקול" הוא לחץ על אחד המקשים וענה,"אלכס?"
"דניאלי מה נשמע?"
"בסדר אני פה עם שליו ותומר.איך אצלך?"
"בסדר, מה שלומכם בנים?"
"מעולה" שניהם ענו והוא הוסיף,"דניאל, איך אביב מרגיש?"
"הרבה יותר טוב אתמול הורידו לו את הגבס"
"אני שמח... דאגתי לו..."
"אלכס..."דניאל הסתכל על חבריו ושניהם הנהנו,"יש לי משהו לספר לך אבל אני לא יודע אם תאהב את זה."
"על מה אתה מדבר?"
"נכנסו ל"מומנטום"..."
"אתה עשיתם מה?!" אלכס הרים את קולו.
"ולקחנו מסמכים שיכולים להפליל את אורי גבאי הבעלים של החברה..."
"אני לא מאמין! אתה יודעים כמה זה מסוכן?הם רצחו פעם אחת, מה יעצור אותם לרצוח שוב?נראה לכם שתכנסו לבניין ותצאו בלי פגע בלי סיבה.יש ב"מומנטום" אלפי מצלמות שמצלמות כל צעד של מי שנמצא בו, נראה לכם שהם לא ראו אתכם?" שלושת הנערים הביטו זה בזה הם לא חשבו על מה שמאחורי מעשיהם, הם פשוט נכנסו לשם מתוך אינסטינקט לגלות את האמת."זה מעשה חסר אחריות, אני אצטרך להציב שמירה גם עליכם,שלי ותומר.איפה המסמכים שמצאתם?"
"הם פה איתנו"
"זה מסכן אתכם עוד יותר"
"אמ...אלכס נראה לי שאתה קצת מגזים.אם היית שם היית מבין, החברה הזאת נטושה יש שם רק את המזכירה בקבלה בכול הבניין הענק. המזכירה הסבירה לי שמישהו גנב מהחברה ובגלל שלא יכלו לשלם פיטרו את רוב העובדים בבניין, החברה הזאת לא מה שהייתה פעם." אמר שליו.
"אני מודע לכל זה אבל אני עדיין לא בטוח שהאבטחה התרופפה..." אלכס הרהר כמה דקות ודיבר שוב,"תקשיבו זה מסוכן אני מבקש שלא תעשו שטויות כאלה עוד פעם אני לא רוצה שיקרה לכם משהו"
"בסדר,אתה צודק. אנחנו לא נעשה שום דבר בלי להודיע לך" אמר דניאל.
"תבואו אליי למשרד מחר ותביאו את המסמכים נראה אם יצא מהם משהו חיובי"
"בסדר, יום טוב לך"
"יום טוב" השיחה נותקה. שלושתם הביטו שוב זה בזה."מה אתם אומרים, אנחנו הולכים למות?" שליו אמר ושלושתם צחקו. לאחר שצחוקם גווע תומר אמר,"שליו,זאת הייתה באמת שטות ללכת ככה...פעם הבאה נשאל את אלכס" דניאל הביט ארוכות בנקודה מרוחקת,"למה עמית באה לפה?"
"מה העלוקה הזאת רוצה עכשיו?" עמית התקרבה אליהם שחיוך על פניה ומחשבות רבות במוחה על איך תתפוס את דניאל בראשה.
"מה נשמע?" היא אמרה.
"היה מצוין..." אמר שליו וחבריו התקשו להבליע את חיוכם.
"שליו אני לא באתי לשמוע את השטויות שלך, באתי להזמין אתכם למסיבת בריכה היום בבית שלי"
"מסיבת בריכה?אני בטוח אבוא! אבל רגע...את תהיי שם?" שליו התאכזב.
"את האמת? לא בא לי שתבוא בכלל אבל בגלל שאני יודעת שהם לא יבואו בלעדייך..." היא הצביעה על דניאל ותומר.
"אז כנראה שתצטרכי לסבול אותי, מותק"
"בכל מקרה אתם מוזמנים מקווה שתגיעו" לפני שהלכה היא הסתכלה ארוכות על דניאל כאילו כול השיחה הייתה רק בשביל שהוא יבוא.
"ואו, אחי אני במקומך הייתי מתחיל לפחד..." אמר שליו לדניאל.
"לפחד ממה?"
"מהיצורה, כנראה חשוב לה שתבוא"
"אני לא מתכוון ללכת"
"ברור שאתה הולך. כולנו הולכים...אתה צריך להשתחרר קצת,דניאל. אני מבין שאתה כועס ורוצה למצוא את הרוצח אבל אתה כל היום עסוק רק בזה, אתה תבוא היום ואין ויכוח" דניאל חשב שתומר צודק, בזמן האחרון מוחו היה עסק רק במציאת הדורס שום דבר לא היה נראה חשוב מזה.
"אתה צודק...אני בא אבל לפני זה יש משהו שאני צריך לעשות"




ברחבי הדירה הקטנה היו מפוזרים אריזות טייק אווי וגרביים מלוכלכים, הגבר החסון מבין השניים הביט בהן ממיטתו "כשנתעשר, תהיה לי עוזרת ואני בחיים לא אגור בבלגן כזה" חייך אך הגבר השני רק החזיר לו מבט אטום."אתה לא נראה שמח בתור מיליונר לעתיד"
"אולי כי אני באמת לא שמח לחיות חיים שסובבים סביב כסף, אבל גם אם אני מרוצה מזה, אתה לא רואה שעומר מרמה אותנו? הוא מבלה בחו"ל ומבזבז את הכסף שעבדו הרבה בשבילו. בעולם הזה כל יום מישהו יכול לתקוע סכין בגב,זה מה שעומר יעשה לנו בקרוב.אנחנו נשאר קירחים מכול הצדדים - עניים ואומללים."
"תגיד לי כמה שטויות אתה מדבר?" התעצבן."אין חיים טובים בלי כסף וזה משפט שלמדתי ממך.ועומר? אני בטוח כשנסגור את העניין עם הילד המעצבן הזה, הוא יגלה לנו איפה הוא ,אנחנו נצטרף אליה ונעשה חיים. אתה זוכר מה אמרת לי מאז שהיינו קטנים? העשירים תמיד לקחו מאיתנו, מחובתנו לקחת מהם בחזרה" הגבר הצנום יותר שמולו שתק והניח את ראשו על משענת הכורסה עליו שכב.
"אני לא מאמין" הגבר שמולו אמר בתגובה לשתיקתו.
"מה?"
"אתה מתחרט..." הוא התקרב אליו.
"על מה?"
"אני מזהיר אותך..אם תעז להתוודות, אני אשכח את כל מה שחווינו ביחד כל השנים ואהרוג אותך"
"אין צורך,כי אני לא מתכוון לעשות את זה. אני לא טיפש שאני אפליל את עצמי" אמר אבל התכוון לעשות בדיוק את ההפך.



"מה נשמע שמעון?" דניאל אמר למבוגר החייכן ועלה לרכב המסחרי המוכר. הוא תכנן ללכת לביתה של עדי מיד שיסיים עם חלוקת המזון ולהטיח לה בפנים מי הוא אביה באמת. למרות שהוא ידע שהמעשה יהיה לא אחראי ופזיז בעיני אלכס הוא היה חייב לעשות את זה כדי להשתחרר מהמחשבות על אותה נערה אחת ולתמיד.הרכב פנה לאותה שכונה יוקרתית שהיו בה בנסיעה הקודמת."עכשיו יש לנו פה שתי משפחות. המגפה הזאת עוד תתפשט רק כי אנשים לא לוותר על הגאווה שלהם ולחיות בהתאם למצב הכלכלי שלהם, כואב לי עליהם כי במוקדם או במאוחר הם יצטרכו לעשות עם זה משהו" דניאל ירד מהרכב ,הניח את הקופסה עם מצרכי המזון באחת הדלתות,צלצל בפעמון וחזר אל תוך הרכב.
הרכב התקדם מעט והגיע לבית השני באותה השכונה, דניאל ירד שוב עם חבילת המזון, צלצל והתכוון ללכת כשראה את השם "משפחת גבאי" על הדלת. עדי אמרה לו כבר שהיא גרה פה ושם המשפחה שלה הוא גבאי,מה הסיכויים שזה הבית שלה? מה הסיכויים שהם יצטרכו חבילת מזון עם כל הכסף שיש להם? הוא שלא כהרגלו נשאר שם וחיכה שמישהו יפתח את הדלת. עדי פתחה את הדלת בהנפה ונבהלה שראתה אותו,היא התביישה אבל לפני שהספיקה לתרץ את המצב,דניאל אמר. "אתם צריכים להתבייש בעצמכם, חיים כמו מלכים על חשבון חיים של אנשים אחרים. אבא שלך הוא רוצח,הוא רצח את אבא שלי" עיניה של עדי נפערו,היא לא האמינה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


  קודם כל אני רוצה להגיש שוב תודה לכם... יש לי 6 מנויות,הכניסות עלו ל- 800 ואני בהחלט מאושרת מהתקדמות! זה אמנם לא המון אבל אני מסופקת ויודעת שיש מי שאוהב את הסיפור שלי וזה מספיק לי ;) אז תודה תודה תודה ואני אוהבת אתכם! ♥♥♥
אני רוצה לאחל רפואה שלימה לעדן מהבלוג הזה. שצריכה להתמודד עם הרבה כאבים ועניינים כבר מגיל כזה. אוהבת אותך עדנה!! 

 זה אמיתי שנגמר החופש? לא הגיוני בכלל! אני השנה עולה לכיתה יב' אז יש הרבה מה לעשות... אבל אני יספק לך סיפורים כמו תמיד ויש לי כבר סיפור חדש בראש מיד אחרי זה אז יש להמון מה לצפות! קריצה 



 

 

נכתב על ידי כותבת האמת | סיפורים בהמשכים , 25/8/2011 10:05  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



1,706
הבלוג משוייך לקטגוריות: סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לכותבת האמת | סיפורים בהמשכים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על כותבת האמת | סיפורים בהמשכים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)