כשברקע דיווחים על הפסקת אש, נשמע היום שוב קול נפץ בתל אביב.

שוב אוטובוס, שוב פצועים, אותם דיווחים שהיינו רוצים לשכוח.

אצלנו מדברים על הפסקת אש, והם רק מחפשים דרך לפגוע בנו, אם לא בדרום, אז בתל אביב.

אני תוהה, מי חשב שהפסקת אש תהיה טובה לישראל?

מי בכלל מאמין להם, לארגוני הטרור, שלא מכחישים שמטרתם היא לפגוע בנו, כל מי שלא שותף להשקפת העולם הקיצונית והמעוותת שלהם?

הנה הגיעה מזכירת המדינה של ארצות הברית, וגם מזכ"ל האו"ם בא להגיד כמה מילים, אבל איך אפשר לדבר על שלום כשברקע טילים מפלחים בתים, כשאזעקות מכניסות אזרחים למרחב מוגן וגורמות לבהלה?

איך אפשר לדבר על שלום כשאתמול בערב נחרבו דירות בראשון לציון, כשכבר למעלה מעשר שנים מכירים את המציאות הזו בשדרות?

הרי הם תמיד רוצים להיות אלו שאומרים את המילה האחרונה, ומבחינתם, מדובר בעוד כמה טילים, אולי הפעם הם יכוונו לירושלים, אולי לתל אביב, אולי לראשון לציון.

למה החתירה הזו להפסקת אש כאשר אנחנו צריכים לחתור להשגת יתרון על ארגוני הטרור?

אנחנו לא צריכים את הדיבורים האלה, אנחנו צריכים לראות שבדרום חוזרים לחיי שגרה בריאים (ולא לשגרת חירום), אנחנו צריכים להרגיש את הביטחון, ולא להרגיש שמשחקים בחיים שלנו בשביל הכיסא בקדנציה הבאה.

זה מה שהם עושים שם, בממשלה: משחקים על החיים שלנו, מהמרים.

עוד הפסקת אש, רגיעה לכמה שבועות, ואז עוד סבב, אחרי הבחירות.

בינתיים, ארגוני הטרור יחזרו לרחובות שלנו, יחזירו אותנו לתקופה ההיא, שבה הפחד שלט, שבה נסיעה בתחבורה הציבורית הייתה מלווה בחששות כבדים.

למה לא, בעצם, אם אין לנו רצון להחזיר לעצמנו את הביטחון, אם שכחנו איך להרתיע?

אלפי חיילים, סדיר ומילואים, מחכים, אולי תבוא הפקודה להיכנס לעזה קרקעית.

חלקם מחכים שם כבר שבוע, ובינתיים, אצלנו, מדברים על הפסקת אש, בזמן שהדרום סופג עוד ועוד פגיעות ישירות, כאשר רק אתמול נהרגו אזרח וחייל מירי תלול מסלול.

כאשר רק אתמול דירות רבות נהרסו, חדרים שרק דקות לפני כן ישבו בהם ילדים המחישו את הסכנה, ובערב, קיבלו תושבי ראשון לציון "הדגמה" ליכולת של הטילים שמחזיקים ארגוני הטרור.

המרחבים המוגנים מצילים חיים, כיפת ברזל מצילה חיים, אבל למה אנחנו צריכים לסמוך רק עליהם?

למה אי אפשר להחזיר לתושבי הדרום את החופש להסתובב ברחובות, להחזיר אותם לשגרה, לתת לבתי הספר לפעול ולחיים להימשך כסדרם?

למה אנחנו שוב מניפים דגל לבן?

טוב שיש מרחבים מוגנים (לאלו שיש, ואני מניחה שבדרום לא כל הבתים מוגנים), טוב שיש כיפת ברזל, אבל יהיה יותר טוב אם תהיה לנו הרתעה.

אנחנו לא רוצים לחזור לימי הפיגועים ברחובות, אנחנו לא רוצים לחיות בפחד.

אף אחד לא רוצה לחיות בצורה כזו.

אנחנו לא יכולים להסתמך על המזל ועל רצונם של ארגוני הטרור.

אנחנו צריכים להחזיר את הכדור למגרש שלנו, להחזיר את ההרתעה, את הביטחון, את הכבוד.

לא להתחנן להפסקת אש, לא לחזור למדיניות ההבלגה שכשלה, לא לשבת בצד בזמן שהאויב מתחמש.

כבר ראינו את זה בתקופות של רגיעה: יש טילים, יש פצצות מרגמה, אבל אנחנו יושבים בשקט, יודעים שהאויב משיג עוד נשק, משפר את הטווח, ולא עושים דבר.

כשהוא לא מגיע להישגים הרצויים באמצעות טילים ופצצות מרגמה, הוא חוזר לדרך הישנה של פיגועים בלב העיר.

הפסקת אש, בעיתוי הזה, תהיה גרועה מאוד.

גרועה יותר מאשר פגיעה בבלתי מעורבים ברצועת עזה.

היא לא תפגע רק בתדמית שלנו, אלא בביטחון, באמון האזרחים במדינה.

אי אפשר לטעון שהחזרנו את ההרתעה, כאשר מגייסים חיילי מילואים, מתכוננים לכניסה קרקעית, ומבקשים הפסקת אש.

כשאנחנו מראים חולשה, האויב תוקף בחזיתות נוספות.

אין לנו ברירה אלא להמשיך ולתקוף, כדי להחזיר את ההרתעה, כדי לנסות ולמנוע ירי נוסף על יישובי הדרום והמרכז.